Stars
עוד יום שישי. שעות הצהריים.
השישי השני ברציפות שאני מקורקע בבית בגלל השבר בפטישון ליטאלי ברגל ימין. הרגל מורמת למעלה כמה שאפשר. משתדל לא לדרוך על הרגל, כמה שאפשר. באותה מידה גם לא יכול לשבת הרבה. מקשיב לשירים שקטים באנגלית משנות ה - 80. אלפונסו החתולי שלי יישן על המיטה שלי על השמיכות. אוטוטו תכנס השבת.
היום הרשתי לעצמי לרדת למטה בתמיכת הקביים. ניצלתי את היום של שמש בחוץ אלפונסו לא התרגש מכך שיצאתי מהביתה, כאילו הרגיש שתיכף אני חוזר הביתה. הלכתי לקיוסק ממול הבית לקנות לעצמי עיתון לשבת עם 2 קופסאות סיגריות, ידעתי שלא להסתמך על חברים שהציעו את עצמם שאם ארצה משהו רק אבקש מהם וכשבאמת ביקשתי מהם משהו נעלמו ונאלמו להם. בדרך חזרה נעצרתי אצל הספר מתחת לבית בכדי להסתפר: השיער גדל ברמות ולא הסתדר לי בכלל מה גם שהקרקפת שלי כבר גירדה בטירוף, למרות שחפפתי את השיער כל יום, וצעקה שעליי להסתפר כבר. לא אהבתי להסתפר אצל הספר למטה, לא רק משום שהוא לא היה מספר לטעמי למרות שהפעם סיפר אותי טוב אלא בגלל הרמיזות המיניות שלו אף על פי שהוא גבר נשוי לאישה וגדול ממני בעשור וחצי. היציאה הזאת למרות שהייתה בתמיכת הקביים עשתה לי טוב ולו רק לשעה: נשמתי אוויר נקי, ראיתי אנשים שלא דרך השלבים במרפסת, שמעתי רעש של רחוב LIVE, והתספורת החזירה לי במקצת את הביטחון העצמי שלי שאיבדתי אותו עם הנפילה במדרגות לפני עשרה ימים. פתאום, רואים את הפנים שלי אחרי התספורת.
בעשרה ימים האחרונות שאני מקורקע בבית מה שהציל אותי מלהשתגע זו הכתיבה בבלוג, צפייה בסרטים - "אישה יפה" בכיכובם של ריצ'ארד גיר וג'וליה רוברט ו - "פוטלוס". שהרי אני טיפוס שאוהב להיות בפעולה ולא לשבת הרבה. מה גם ביקורים של 4 אנשים שאני מעריך, מכבד ואוהב: אחד מהם זה חבר שאימצנו אחד את השני כאחים ומדברים על הכל וגם נמצאים זמינים אחד לשני, אלפונסו מכיר אותו ואוהב אותו נורא והרגיש מאוד בנוח כשהוא היה בבית. נאמר לי שאני מארח מדהים, וזה עושה טוב על הלב שאומרים את זה.
אי אפשר לצפות מאנשים שיבואו לבקר ויעמדו במילה שלהם, מה גם, אני מניח, רצו לתת לי לשבת לנוח למרות שחברה טובה מעודדת את החולה. לא מצפה לכלום מאף אחד ואחת, שלא לדבר על בני משפחה.
לא ברור לי מה יהיה עם העבודה בהמשך. עם היד על הלב. האם אוכל להמשיך לעבוד בעמידה שמונה שעות כל משמרת? בהתחשב בעובדה שיש לי כשעה נסיעה הלוך ושוב לעבודה, עם פקקים. כשהרגלים צריכות להיות בתוך נעליים. האם מקום העבודה הנוכחי, שרק לפני חודש וחצי התחלתי לעבוד שם, יהיה מוכן לחכות לי אחרי חופשת מחלה ארוכה כזאת? ואם לא אוכל להמשיך לעבוד בעמידה מהן האופציות שעומדות בפניי, בתוך הרשת מלונות בפרט ובחוץ בכלל? (לא אשקר: בדקתי את האופציות של הסבה מקצועית בצורה מסודרת תוך לקיחת קורס דרך מוסדות מסודרים לבני חמישים פלוס). האם לפנות למשרדי השמה ולמצוא מקום עבודה חלופי במידה ואני יפוטר? שהרי בשמירה ואבטחה אני לא מעוניין, כי אני לא טיפוס של שמירה ואבטחה מה גם שהשכר הוא לא מי יודע. אני יותר טיפוס משרדי שעובד לבד ואפשר להפיק ממני תפוקת יתר של עבודה כשאני SELF SERVICE, לא טיפוס של עבודת צוות.
מעולם לא הובטחו לי הכוכבים. גם לא מצפה לשום דבר.
**************
בשבוע אחד להדליק שתי נרות נשמה לעילוי נשמתם של אנשים יקרים ואהובים שלא בחיים זה טעון מאוד.
בערב ט"ו בשבט הדלקתי נר נשמה לזכרו של סבי ז"ל מהצד של אמי שתבדל לחיים ארוכים וטובים, ואתמול בערב לזכרה של סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - שנפטרה לפני 42 שנה שעד היום לא השלמתי עם פטירתה.
סבתא ג'ויה לפעמים אני מרגיש את נוכחותה כאילו אומרת לי: "באתי כי התגעגעתי". ידעתי תמיד שהייתי הנכד המועדף שלה והאהוב. ואז, אני מנהל איתה שיחות ללא קול שאני מבקש ממנה שתברך אותי שתמשיך ללוות אותי ושתמסור לאבי נשיקות וחיבוקים ושאני מתגעגע אליו נורא וגם אליה. בשנתיים האחרונות התחילו להגיד לי שאני מזכיר את אבי ז"ל וזה אומר שאני גם מזכיר אותה. לא יודע. מאז שאבי נפטר שמתי לב לזה שאני מעביר את המסר שלי עם חיוך קל, גם אם הוא חריף ועוקצני מידי.
בכל מקרה, זו מחמאה גדולה בשבילי.
השישי השני ברציפות שאני מקורקע בבית בגלל השבר בפטישון ליטאלי ברגל ימין. הרגל מורמת למעלה כמה שאפשר. משתדל לא לדרוך על הרגל, כמה שאפשר. באותה מידה גם לא יכול לשבת הרבה. מקשיב לשירים שקטים באנגלית משנות ה - 80. אלפונסו החתולי שלי יישן על המיטה שלי על השמיכות. אוטוטו תכנס השבת.
היום הרשתי לעצמי לרדת למטה בתמיכת הקביים. ניצלתי את היום של שמש בחוץ אלפונסו לא התרגש מכך שיצאתי מהביתה, כאילו הרגיש שתיכף אני חוזר הביתה. הלכתי לקיוסק ממול הבית לקנות לעצמי עיתון לשבת עם 2 קופסאות סיגריות, ידעתי שלא להסתמך על חברים שהציעו את עצמם שאם ארצה משהו רק אבקש מהם וכשבאמת ביקשתי מהם משהו נעלמו ונאלמו להם. בדרך חזרה נעצרתי אצל הספר מתחת לבית בכדי להסתפר: השיער גדל ברמות ולא הסתדר לי בכלל מה גם שהקרקפת שלי כבר גירדה בטירוף, למרות שחפפתי את השיער כל יום, וצעקה שעליי להסתפר כבר. לא אהבתי להסתפר אצל הספר למטה, לא רק משום שהוא לא היה מספר לטעמי למרות שהפעם סיפר אותי טוב אלא בגלל הרמיזות המיניות שלו אף על פי שהוא גבר נשוי לאישה וגדול ממני בעשור וחצי. היציאה הזאת למרות שהייתה בתמיכת הקביים עשתה לי טוב ולו רק לשעה: נשמתי אוויר נקי, ראיתי אנשים שלא דרך השלבים במרפסת, שמעתי רעש של רחוב LIVE, והתספורת החזירה לי במקצת את הביטחון העצמי שלי שאיבדתי אותו עם הנפילה במדרגות לפני עשרה ימים. פתאום, רואים את הפנים שלי אחרי התספורת.
בעשרה ימים האחרונות שאני מקורקע בבית מה שהציל אותי מלהשתגע זו הכתיבה בבלוג, צפייה בסרטים - "אישה יפה" בכיכובם של ריצ'ארד גיר וג'וליה רוברט ו - "פוטלוס". שהרי אני טיפוס שאוהב להיות בפעולה ולא לשבת הרבה. מה גם ביקורים של 4 אנשים שאני מעריך, מכבד ואוהב: אחד מהם זה חבר שאימצנו אחד את השני כאחים ומדברים על הכל וגם נמצאים זמינים אחד לשני, אלפונסו מכיר אותו ואוהב אותו נורא והרגיש מאוד בנוח כשהוא היה בבית. נאמר לי שאני מארח מדהים, וזה עושה טוב על הלב שאומרים את זה.
אי אפשר לצפות מאנשים שיבואו לבקר ויעמדו במילה שלהם, מה גם, אני מניח, רצו לתת לי לשבת לנוח למרות שחברה טובה מעודדת את החולה. לא מצפה לכלום מאף אחד ואחת, שלא לדבר על בני משפחה.
לא ברור לי מה יהיה עם העבודה בהמשך. עם היד על הלב. האם אוכל להמשיך לעבוד בעמידה שמונה שעות כל משמרת? בהתחשב בעובדה שיש לי כשעה נסיעה הלוך ושוב לעבודה, עם פקקים. כשהרגלים צריכות להיות בתוך נעליים. האם מקום העבודה הנוכחי, שרק לפני חודש וחצי התחלתי לעבוד שם, יהיה מוכן לחכות לי אחרי חופשת מחלה ארוכה כזאת? ואם לא אוכל להמשיך לעבוד בעמידה מהן האופציות שעומדות בפניי, בתוך הרשת מלונות בפרט ובחוץ בכלל? (לא אשקר: בדקתי את האופציות של הסבה מקצועית בצורה מסודרת תוך לקיחת קורס דרך מוסדות מסודרים לבני חמישים פלוס). האם לפנות למשרדי השמה ולמצוא מקום עבודה חלופי במידה ואני יפוטר? שהרי בשמירה ואבטחה אני לא מעוניין, כי אני לא טיפוס של שמירה ואבטחה מה גם שהשכר הוא לא מי יודע. אני יותר טיפוס משרדי שעובד לבד ואפשר להפיק ממני תפוקת יתר של עבודה כשאני SELF SERVICE, לא טיפוס של עבודת צוות.
מעולם לא הובטחו לי הכוכבים. גם לא מצפה לשום דבר.
**************
בשבוע אחד להדליק שתי נרות נשמה לעילוי נשמתם של אנשים יקרים ואהובים שלא בחיים זה טעון מאוד.
בערב ט"ו בשבט הדלקתי נר נשמה לזכרו של סבי ז"ל מהצד של אמי שתבדל לחיים ארוכים וטובים, ואתמול בערב לזכרה של סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - שנפטרה לפני 42 שנה שעד היום לא השלמתי עם פטירתה.
סבתא ג'ויה לפעמים אני מרגיש את נוכחותה כאילו אומרת לי: "באתי כי התגעגעתי". ידעתי תמיד שהייתי הנכד המועדף שלה והאהוב. ואז, אני מנהל איתה שיחות ללא קול שאני מבקש ממנה שתברך אותי שתמשיך ללוות אותי ושתמסור לאבי נשיקות וחיבוקים ושאני מתגעגע אליו נורא וגם אליה. בשנתיים האחרונות התחילו להגיד לי שאני מזכיר את אבי ז"ל וזה אומר שאני גם מזכיר אותה. לא יודע. מאז שאבי נפטר שמתי לב לזה שאני מעביר את המסר שלי עם חיוך קל, גם אם הוא חריף ועוקצני מידי.
בכל מקרה, זו מחמאה גדולה בשבילי.
תגובות