No More Drama
איתרתי אתמול אורתופד ברגע האחרון שקיבל אותי.
סבלתי מכאבים נוראים כתוצאה מהשבר ומה גם שהרגשתי שהגבס זז ממקומו. כל מה שרציתי לראות אורתופד שייבחן את הרגל ואת השבר וינחה אותי בהמשך טיפול.
הגבס הוסר מהרגל והתחוור לנו שיש שטף דם ברגל משני צדדי הרגל. האורתופד, ד"ר רחמוב, הנחה אותי לגשת לבית מרקחת ולקנות מגפון במקום הגבס שעליי להיות איתו במהלך היום כשבלילה אני מורשה להסיר אותו. כמו כן, עליי לבצע צילום CT ולחזור אליו עם הדיסק וגם האריך לי את חופשת המחלה עד סוף החודש, מאחר ושנינו הסכמנו שהמקום לא יבריא עד יום שני הקרוב.
מאחר והתניידתי עם הקביים ומוניות הדבר הקשה עליי מאוד.
בבית המרקחת ליד הקליניקה של ד"ר רחמוב לא היה מגפון שהייתי אמור לרכוש. הופנתי לבית מרקחת של הסניף הראשי בבת ים של "מכבי שירותי בריאות", ביקשתי מהרוקחות שם שרק יתקשרו לבית מרקחת ויבררו זאת. מה שאמרו לי: "סע לשלום המפתחות בפנים". כשהגעתי לבית מרקחת שבסניף הראשי של "מכבי" התברר שאין את המגפון הזה: פרצתי בבכי הן בגלל הכאבים והן בגלל שהרגל נשארה חשופה לחלוטין והרוח הקרירה שבחוץ ממש הכאיבה לי יותר את המקום. הופנתי לבית מרקחת של המוקד לרפואה דחופה בחולון. ביקשתי מהרוקחים שיתקשרו לשם לברר שאכן יש את המגפון לפני שאני נוסע לשם. למזלי הטוב היה שם: הם ביקשו לשמור לי מגפון אחד. על הדרך מימשתי את המרשם של הרופאה הכללית שלי: מתברר שעלי לקחת כדורים להורדת הכולסטרול ולדילול דם.
כששמעתי שיש גם כדורים לדילול דם החוורתי קלות, האם בגילי החמישים, כמעט 51, עליי להתחיל לקחת כדורים לדילול דם? האם הנפילה שלי במדרגות הבניין שכתוצאה מכך שברתי את הרגל מעידה על משהו שקרה לי באותו זמן נתון?
לקחתי שוב מונית למוקד רפואה דחופה בחולון לבית מרקחת שם.
מזלי הטוב אנשים עזרו לי גם עם הקביים וגם להיכנס לבית מרקחת (תושבי חולון יותר מתחשבים וששים לעזור למי שמתהלך על קביים, שהרי זו מצווה. בחורה שאני לא מכיר הציעה את עצמה שאתמך בה רק בכדי שאוכל להגיע. מראש הבהירה שזה מבחינתה לא הטרדה מינית בכלל. תודה רבה לך, בחורה, זכית למצווה ושתהיי בריאה. אני לא יודע את שמך אפילו). שם מצאתי את המגפון סופסוף. עזרו לי למדוד את המגפון ולהלביש אותו עליי. כשיצאתי מהבית מרקחת רציתי רק לתפוס מונית הביתה ולהירגע. מהר מאוד מצאתי מונית, עוד תושב חולון עזר לי להיכנס למונית תוך זה שהוא מחזיק לי את הקביים. הודתי לו וברכתי אותו.
הגעתי הביתה. אלפונסו יילל משמחה שחזרתי למרות שהוא נלחץ הן מהקביים והן מהמגפון. לקח לו זמן להירגע. גם הבוקר הוא נלחץ מהמגפון. השתדלתי לחבק וללטף אותו שיהיה רגוע מאוד.
פעם ראשונה אחרי יומיים רצופים הצלחתי להתרחץ. פחדתי ביומיים וחצי שהייתי עם הגבס לשים ניילון על הרגל המגובסת שמא לא אחליק במקלחת. הצינה של הלילה השפיעה על המקום הפצוע, לרגע התלבטתי האם לשים גרב על הרגל, אך מהר מאוד ויתרתי. ניסיתי להתמודד עם הכאבים ולכסות טוב טוב את הרגל ובכל זאת כאב לי. עברתי בהצלחה את הלילה.
(השתדלתי הבוקר לעדכן לפחות את שני הרופאים שלי מתוך שלושה רופאים שליוו אותי בטיפולים כנגד מחלת הסרטן בבית חולים "איכילוב" לגבי שתי הכדורים הללו על מנת שיהיו בתמונה. בכל זאת, זה נראה לי רלוונטי מבחינתם האינפורמציה לגבי המשך הטיפול. כמו שהם לא מוותרים לי כך גם אני לא מוותר להם).
ההתלבטות היחידה שלי הייתה עכשו: האם לעשות את החיסון נגד דלקת ריאות שהרופאה הכללית שלי נתנה לי? גם כך אני בבית עד סוף החודש ואני אוכל לנוח טוב באם תהיינה השפעות כל שהן עליי כתוצאה מהחיסון. מצד אחד, אני מבין את חשיבות החיסון ויעילותה, כשמצד שני אני מפחד מהחיסון - יותר נכון, אמי שתבדל לחיים ארוכים הפחידה אותי - שריבוי חיסונים וכדורים גורמים לאלצהיימר. את החיסון שומרים לי היום עד השעה 12:00 בצהריים היום.
***************
פעם ראשונה שבכיתי בטלפון. בגלל היחס של אמא שלי ובגלל שאני לבד מלווה אותה אחרי שאחותי נטשה אותנו כמעט שמונה שנים מאז שאבינו נפטר.
בסופו של דבר היא רק מסתכלת על עצמה מבלי להתחשב ברגשות שלי ובמצבי הבריאותי. לא מספיק שעברתי את כל מה שעברתי בתקופה האחרונה עם המחלה ועכשו עם הנפילה שלי. הכל עשיתי לבד, משלב ההקרנות ועד עכשו כולל הנסיעה למוקד רפואה דחופה. לתת לי את ההרגשה שאני לא בסדר ושתמיד אני אשם. די נמאס לי. לא מוכן לסבול את זה: יצירת רגשות אשם ולהקטין אותי, כל מה שאני עושה זה לא בסדר.
די!!!!!
גם היא וגם בעבודה אומרים / נותנים לי את התחושה שאני לא בסדר.
לא מוכן שיעשו לי רגשי כל הזמן. כאילו אני עקשן.
היא לא יודעת שמכרתי את הבית שהיא מכירה ושאני מגדל חתול סיאמי, שאני אוהב אותו נורא. לא מעוניין שהיא תתאמץ נורא עם כל הצלחות של האוכל. האם בשביל האוכל היא רוצה לביא אליי ואחר כך הצלחות יישארו אצלי ואז היא תאשים אותי שאין לה צלחות??!!! אז, תודה אבל לא תודה. אני אסתדר עם האוכל. אם היא הייתה מגיבה בהבנה ולא בהיסטריה על מכירת הבית זה היה משהו אחר, אבל אני יודע שהיא הייתה מגיבה בהיסטריה וזה לא מתאים לי בכלל.
בשעת כעס וזעם אמרתי לה שאני לא מוכן יותר לספקולציות הרגשיות שלה. שתלך לבת שלה ולחתן שלה שיטפלו בה וירוצו איתה. ואיחלתי לה המשך יום טוב. לא מתכוון להתקשר אליה יותר בימים הקרובים. אם היא תתקשר אני אגיד לה שעוד לא מתתי, לא כל כך מהר.
די!!!! מספיק!!!!! לא מוכן לתת לה ולבת שלה שיהרגו אותי כמו שהרגו את אבא שלנו שהיה בעלה.
כל המתח הזה שהיה הוביל לסרטן.
כל המחשבות המטרידות בנושא המלחמה בביטוח לאומי והריצה אליה גרמו לי ליפול במדרגות.
עד כמה אפשר לסבול? גם לי מגיע להגיע למנוחה ולנחלה.
בגללה ויתרתי על כל החברים והחברות שהיו לי, המתי מעט, בגלל שכל עולמי סבב אותה. NO MORE DRAMA.
סבלתי מכאבים נוראים כתוצאה מהשבר ומה גם שהרגשתי שהגבס זז ממקומו. כל מה שרציתי לראות אורתופד שייבחן את הרגל ואת השבר וינחה אותי בהמשך טיפול.
הגבס הוסר מהרגל והתחוור לנו שיש שטף דם ברגל משני צדדי הרגל. האורתופד, ד"ר רחמוב, הנחה אותי לגשת לבית מרקחת ולקנות מגפון במקום הגבס שעליי להיות איתו במהלך היום כשבלילה אני מורשה להסיר אותו. כמו כן, עליי לבצע צילום CT ולחזור אליו עם הדיסק וגם האריך לי את חופשת המחלה עד סוף החודש, מאחר ושנינו הסכמנו שהמקום לא יבריא עד יום שני הקרוב.
מאחר והתניידתי עם הקביים ומוניות הדבר הקשה עליי מאוד.
בבית המרקחת ליד הקליניקה של ד"ר רחמוב לא היה מגפון שהייתי אמור לרכוש. הופנתי לבית מרקחת של הסניף הראשי בבת ים של "מכבי שירותי בריאות", ביקשתי מהרוקחות שם שרק יתקשרו לבית מרקחת ויבררו זאת. מה שאמרו לי: "סע לשלום המפתחות בפנים". כשהגעתי לבית מרקחת שבסניף הראשי של "מכבי" התברר שאין את המגפון הזה: פרצתי בבכי הן בגלל הכאבים והן בגלל שהרגל נשארה חשופה לחלוטין והרוח הקרירה שבחוץ ממש הכאיבה לי יותר את המקום. הופנתי לבית מרקחת של המוקד לרפואה דחופה בחולון. ביקשתי מהרוקחים שיתקשרו לשם לברר שאכן יש את המגפון לפני שאני נוסע לשם. למזלי הטוב היה שם: הם ביקשו לשמור לי מגפון אחד. על הדרך מימשתי את המרשם של הרופאה הכללית שלי: מתברר שעלי לקחת כדורים להורדת הכולסטרול ולדילול דם.
כששמעתי שיש גם כדורים לדילול דם החוורתי קלות, האם בגילי החמישים, כמעט 51, עליי להתחיל לקחת כדורים לדילול דם? האם הנפילה שלי במדרגות הבניין שכתוצאה מכך שברתי את הרגל מעידה על משהו שקרה לי באותו זמן נתון?
לקחתי שוב מונית למוקד רפואה דחופה בחולון לבית מרקחת שם.
מזלי הטוב אנשים עזרו לי גם עם הקביים וגם להיכנס לבית מרקחת (תושבי חולון יותר מתחשבים וששים לעזור למי שמתהלך על קביים, שהרי זו מצווה. בחורה שאני לא מכיר הציעה את עצמה שאתמך בה רק בכדי שאוכל להגיע. מראש הבהירה שזה מבחינתה לא הטרדה מינית בכלל. תודה רבה לך, בחורה, זכית למצווה ושתהיי בריאה. אני לא יודע את שמך אפילו). שם מצאתי את המגפון סופסוף. עזרו לי למדוד את המגפון ולהלביש אותו עליי. כשיצאתי מהבית מרקחת רציתי רק לתפוס מונית הביתה ולהירגע. מהר מאוד מצאתי מונית, עוד תושב חולון עזר לי להיכנס למונית תוך זה שהוא מחזיק לי את הקביים. הודתי לו וברכתי אותו.
הגעתי הביתה. אלפונסו יילל משמחה שחזרתי למרות שהוא נלחץ הן מהקביים והן מהמגפון. לקח לו זמן להירגע. גם הבוקר הוא נלחץ מהמגפון. השתדלתי לחבק וללטף אותו שיהיה רגוע מאוד.
פעם ראשונה אחרי יומיים רצופים הצלחתי להתרחץ. פחדתי ביומיים וחצי שהייתי עם הגבס לשים ניילון על הרגל המגובסת שמא לא אחליק במקלחת. הצינה של הלילה השפיעה על המקום הפצוע, לרגע התלבטתי האם לשים גרב על הרגל, אך מהר מאוד ויתרתי. ניסיתי להתמודד עם הכאבים ולכסות טוב טוב את הרגל ובכל זאת כאב לי. עברתי בהצלחה את הלילה.
(השתדלתי הבוקר לעדכן לפחות את שני הרופאים שלי מתוך שלושה רופאים שליוו אותי בטיפולים כנגד מחלת הסרטן בבית חולים "איכילוב" לגבי שתי הכדורים הללו על מנת שיהיו בתמונה. בכל זאת, זה נראה לי רלוונטי מבחינתם האינפורמציה לגבי המשך הטיפול. כמו שהם לא מוותרים לי כך גם אני לא מוותר להם).
ההתלבטות היחידה שלי הייתה עכשו: האם לעשות את החיסון נגד דלקת ריאות שהרופאה הכללית שלי נתנה לי? גם כך אני בבית עד סוף החודש ואני אוכל לנוח טוב באם תהיינה השפעות כל שהן עליי כתוצאה מהחיסון. מצד אחד, אני מבין את חשיבות החיסון ויעילותה, כשמצד שני אני מפחד מהחיסון - יותר נכון, אמי שתבדל לחיים ארוכים הפחידה אותי - שריבוי חיסונים וכדורים גורמים לאלצהיימר. את החיסון שומרים לי היום עד השעה 12:00 בצהריים היום.
***************
פעם ראשונה שבכיתי בטלפון. בגלל היחס של אמא שלי ובגלל שאני לבד מלווה אותה אחרי שאחותי נטשה אותנו כמעט שמונה שנים מאז שאבינו נפטר.
בסופו של דבר היא רק מסתכלת על עצמה מבלי להתחשב ברגשות שלי ובמצבי הבריאותי. לא מספיק שעברתי את כל מה שעברתי בתקופה האחרונה עם המחלה ועכשו עם הנפילה שלי. הכל עשיתי לבד, משלב ההקרנות ועד עכשו כולל הנסיעה למוקד רפואה דחופה. לתת לי את ההרגשה שאני לא בסדר ושתמיד אני אשם. די נמאס לי. לא מוכן לסבול את זה: יצירת רגשות אשם ולהקטין אותי, כל מה שאני עושה זה לא בסדר.
די!!!!!
גם היא וגם בעבודה אומרים / נותנים לי את התחושה שאני לא בסדר.
לא מוכן שיעשו לי רגשי כל הזמן. כאילו אני עקשן.
היא לא יודעת שמכרתי את הבית שהיא מכירה ושאני מגדל חתול סיאמי, שאני אוהב אותו נורא. לא מעוניין שהיא תתאמץ נורא עם כל הצלחות של האוכל. האם בשביל האוכל היא רוצה לביא אליי ואחר כך הצלחות יישארו אצלי ואז היא תאשים אותי שאין לה צלחות??!!! אז, תודה אבל לא תודה. אני אסתדר עם האוכל. אם היא הייתה מגיבה בהבנה ולא בהיסטריה על מכירת הבית זה היה משהו אחר, אבל אני יודע שהיא הייתה מגיבה בהיסטריה וזה לא מתאים לי בכלל.
בשעת כעס וזעם אמרתי לה שאני לא מוכן יותר לספקולציות הרגשיות שלה. שתלך לבת שלה ולחתן שלה שיטפלו בה וירוצו איתה. ואיחלתי לה המשך יום טוב. לא מתכוון להתקשר אליה יותר בימים הקרובים. אם היא תתקשר אני אגיד לה שעוד לא מתתי, לא כל כך מהר.
די!!!! מספיק!!!!! לא מוכן לתת לה ולבת שלה שיהרגו אותי כמו שהרגו את אבא שלנו שהיה בעלה.
כל המתח הזה שהיה הוביל לסרטן.
כל המחשבות המטרידות בנושא המלחמה בביטוח לאומי והריצה אליה גרמו לי ליפול במדרגות.
עד כמה אפשר לסבול? גם לי מגיע להגיע למנוחה ולנחלה.
בגללה ויתרתי על כל החברים והחברות שהיו לי, המתי מעט, בגלל שכל עולמי סבב אותה. NO MORE DRAMA.
תגובות