עוד שנה ועוד שנה

עוד מעט שנתיים לשבת השחורה.

אנחנו בפתח של חגי תשרי התשפ"ו. ברור לכל שאין מצב רוח, גם השנה, לחגוג את החגים. אין אווירת חג, אין מצב רוח לחגוג. 

הן בגלל המצב הכלכלי.

הן בגלל המצב הביטחוני.

הן בגלל שהאווירה לא ברורה במדינה השסע בתוך החברה מאוד עמוק.

הקיצונים משתי קצוות החברה יותר ויותר מקצינים. 

אם היום היו מתקיימות הבחירות לא היה באמת למי להצביע: בעיני האנשים שאני מדבר כל הכנסת הנוכחית, כל חברי הכנסת הנוכחית שאני מניח שירוצו לכנסת הבאה אשמים אחד אחת באותו מחדל נוראי, מושחתים, דואגים לכיס ולכיסא שהם יושבים עליו.

כבר שש עשרה שנה אני לא משרת בצבא, שוחררתי משירות מילואים פעיל בפיקוד העורף. אין יום שאני לא מודה על כך כי לא הייתי רוצה לצאת לסבב חמישי של מילואים כשישנם אוכלי חינם שלא משרתים. כן, אוכלי חינם.

את ה - 7 באוקטובר אני זוכר טוב מאוד כאילו זה היה אתמול.

לא שהייתי באותה מסיבת נובה. הייתי בשעה האחרונה של משמרת לילה שעשיתי במלון שעבדתי שחציו היה מלון וחציו בניין משרדים בתל אביב. כל הכניסה של המלון הייתה מזכוכיות שלא נשברו, תודה לאל. איש  של בניין המשרדים שישב בדלפק שלו ממש לא תיפקד גם לא היה לו אכפת בכלל. ההתרעות על צבע אדום רק גברו וגברו להם. המחליף שלי רצה לאחר כי הוא בא מרמת השרון, סירבתי לו. הודעתי לו שאני עוזב את העמדה בשעה שבע אפס אפס בבוקר. הטלפונים מהחדרים לא הפסיקו לצלצל בכדי לברר איפה החדר המוגן. אמא שלי והשכנה שלי שיגעו אותי בכדי לברר איפה אני והאם אני מוגן. המנהל שלי דאז כל הזמן התקשר אליי והתכתב איתי בוואטצאפ לברר שהכל בסדר במלון, גם לו הודעתי שאני לא נשאר דקה מעבר לשעה 07:00 בבוקר. אני כל מה שחשבתי איך אני חוזר הביתה לחתול הסיאמי שלי שנשאר לבדו בבית ובטח התחיל ליילל ולהשתולל בבית (מה לעשות חתולים רגישים ומרגישים כשיש סכנה קיומית כזאת או אחרת).

לא זוכר איך הגעתי הביתה בכלל. נהג המונית פשוט טס בזיגזג על כביש האיילון כשברקע הרדיו דלוק ושומעים את ההתרעות על צבע אדום באזור באר שבע ועוטף עזה. פעם ראשונה שפצ'וצ'ו, החתול הסיאמי שלי שבינתיים נפטר שנה אחר כך, היה צמוד אליי בפתח חדר השירותקלחת בבית עד אשר סיימתי להתרחץ. לישון אחרי משמרת לילה היה ברור שלא יכולתי. למזלי הטוב, לא הייתי צריך לחזור לעוד משמרת באותו יום. למחרת חזרתי לעוד משמרת לילה ואז שמתי מכתב התפטרות כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שאין שיתוף פעולה של הביטחון יחד איתי, גם ככה בגלל כל הבאלאגן תל אביב התרוקנה מאנשים ומאורחים למי היה מצב רוח לחגוג ולהתארח?

לא יודע לאן המדינה הולכת.

אני רק אומר כל יום "תודה" על זה: שאני חי, שאמא שלי חיה, שאבא לא בחיים כבר 13 שנה ולא זכה לראות את המצב הנוראי במדינה הזאת היה מתעצבן ואוכל את עצמו.

שנה טובה? במצב הזה?

הסבל והעצב מגיעים אל עומק הגוף והנפש. האמונה ש״הכול יהיה בסדר״ הולכת ומתפוגגת מתחת לשפתינו. אנחנו שרים יהיה טוב, ועוד יותר טוב, אבל חולמים בעמידה — והמציאות ממשיכה לטלטל אותנו.

כמו בעולם שהשתגע והפך קיצוני, גם אנחנו — בני האדם — מתרחקים לשני מחנות, קצוות מנוגדים שמסרבים להיפגש.

ואני? נקרא אגואיסטי כי אין לי עמדה חדה וברורה. ולמה בעצם שתהיה לי? אני רוצה רק דבר אחד: שלום.

לא שלום עם סיסמאות ודגלים, אלא שלום פשוט — ביני לבינך, בינינו לבין העולם. שלום מעצם היותנו בני אדם, בלי קשר למוצא, לדעות או לעמדות.

שלום לא חייב להתחיל מאהבה. די שייבנה על כבוד הדדי. אני מוסיף גם אהבה, כמו שמוסיפים מלח, פלפל וסוכר לתבשיל. בלעדיהם החיים מאבדים טעם.

אז למרות הכול, אני מאחל לכולנו:

שנה של שלום.

שנה של אחווה.

שנה של אחדות.

יותר מזה איננו צריכים.

ושהחטופים ישובו כבר הביתה, ושזו תהיה השנה שבה תיגמר המלחמה הארורה הזאת.