החברה בפוסט טראומה

מובן לי מאוד שהמצב היום במדינה מכל הבחינות לא טוב, בלשון המעטה.

מבחינה ביטחונית, מבחינת ביטחון פנים, מבחינת יחסי חוץ.

מבחינה כלכלית ורווחה, העם מפולג, משוסע

החדשות לא מרנינות בכלל.

ממשלה מנותקת, עם משרדים מיותרים. 

אין לאנשים חשק, רצון, לקרוא ולשמוע צרות של אחרים. כל אחד בפני עצמו. כמעט כל יום ישנן הפגנות להחזרת החטופים. 

כל פעם שאני מעלה פוסט, פרק, בבלוג שלי לאחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי האם יהיו לי מספר קוראים רב? כמי שהיה רגיל למספר של 300+ קוראים לפרק היום בקושי אני מגרד את המספר 210. כן.......... אני מתחיל לעשות לעצמי חשבון נפש האם אני מעניין מי שהוא בכלל? האם אני יפה בכלל? האם אני אטרקטיבי בכלל?

ברור לי כשמש שיופי, אטרקטיביות, היא בעיניי המתבונן בלבד.

שמתי לב שיש מצב שאני כותב , ממחזר בלי כוונה, דברים שכבר כתבתי עליהם וזה אולי כבר נמאס לאנשים לקרוא, לשמוע. התחלתי לחשוב לתומי: האם אני מיותר? האם עליי להפסיק לכתוב? אולי להמשיך לכתוב אך לא לשתף? 

אנשים שרק אתמול - שלשום הכרתי שולחים לי חיבוק וירטואלי רק מתי שנוח להם ולא זמינים כשצריכים אותם באמת. כבר לא מדבר על המשפחה, מבחינתי הם לא קיימים.תמיד נזכר במה שאבי ז"ל היה אומר לי: "בן, ברגע שיצאת מהארון תזכור שאתה לבד בעולם הזה. החברים והמשפחה ייעלמו להם אט - אט."

נכון, אני קשה עם עצמי. אני מחמיר עם עצמי. מעולם לא חשבתי על עצמי שאני חתיך, לא עפתי על עצמי מעולם. אני יודע שהאישיות שלי מדהימה. לא כולם מתחברים להומור הציני, השחור שיש לי. מצד שני, אני תוהה למה הצד השני לא רואה את זה בכלל? הוא רואה רק את העטיפה החיצונית שלי ולא מנסה לראות את הפנימיות שלי? כשאני מנסה להכיר מי שהוא, לרוב דרך הרשתות החברתיות, ישר הוא טוען שהוא בזוגיות. אם אתה בזוגיות אז למה נמצא ברשתות החברתיות, באתרי הכרויות? מה כל כך רע לך בזוגיות? אתה פוזל החוצה על מנת להשתעשע, לבדוק את השטח עד כמה אתה אטרקטיבי? ממש לא מובן.

****************************************

אני נמצא בהתקף חרדה בימים האחרונים.

קרה מקרה (לא אפרט אותו מאחר והוא נמצא בבדיקה) במקום העבודה שלי שעורר לי את האונס שחוויתי בגיל 9, אונס קבוצתי, שכתוצאה מכך זה עורר את התקף החרדה, שמתבטא ברעידות לא רציונליות, גרד בכל הגוף, הקאות.

לאורך השנים הייתי בטיפולים פסיכולוגיים וקיבלתי כלים להתמודד עם המקרה הנוראי הזה. במיוחד אחרי תאונת העבודה שהייתה לי לפני כארבע שנים הוכרזתי כסובל מפוסט טראומה הדחקתי. גם אז בשלבי ההחלמה קיבלתי שיחות עם הפסיכולוג שכתוצאה מכך קיבלתי עידכנתי את ארגז הכלים שלי להתמודדות עם כל המכלול.

הפעם, זה ממש עורר והיווה טריגר.

העדפתי להתרחק על מנת לטפל בעצמי, להירגע, לחזק את הגוף והנפש מחדש, ולהמתין שהמקרה יטופל בחומרה.

כששומעים, קוראים על מקרי פוסט טראומה ועל אנשים שסובלים מזה החברה מתרחקת, נעלמת, נאלמת. לא מוכנים להתמודד עם זה. כאילו בהנהגות הזאת המצב ייעלם, ייפתר. זה לא ייעלם, זה לא ייפתר. כחלק מהטיפול החברתי זה לתת תמיכה, להושיט יד, לנסות לתת חיבוק, לתת אוזן קשבת. הבעיה לא תיעלם.

הפוסט טראומתי לא יבריא, יתחזק אם לא תעזרו לו, אם לא תהיו קשובים לו.

אל תטמנו את הראש בחול!!!!!!!!!!!

תחשבו על הסובל מפוסט טראומה שהוא יכול להיות בן זוג שלכם, על אח שלכם, אבא שלכם. כל אחד מהמשפחה שלכם. האם לא הייתם עוזרים לו?????!!!!!!

אל תתעלמו מקורבנות אונס, במיוחד הגברים. הם והן לא אשמים.ות!!!!! מי שאשם כאן זה האונס עצמו. לצערנו הרב, אין מודעות מספקת לקורבנות אונס גברים כי החברה שלנו שובניסטית, גברית: הגברים לא עוברים אונס. אז תתעוררו על עצמכם. כן, גם הגברים עוברים אונס, במיוחד ילדים בגיל קטן מאוד.

מערכות החינוך על כל גווניה לא יודעים להתמודד עם מקרי אונס. למורים, המורות, יועצות חינוכיות בגנים ובבתי הספר, מנהלים ומנהלות בתי הספר אין את הכלים להתמודד עם מקרי אונס. 

במקרה שלי, כשהייתי קורבן אונס בגיל 9 שהמקרה קרה בשטח בית הספר (בשירותי הבנים): המנהל, צוות המורים ידעו אך לא עשו כלום!!!! לא נתנו תמיכה, לא נתנו הכוונה, התלמידים שעשו את המעשה לא הורחקו / סולקו מבית הספר. במילים אחרות: המערכת החינוכית של בית הספר טמנו את הראש בחול. האם סלחתי להם? התשובה ברורה מאוד: לא!!!!! האם סלחתי לחברי וחברות הכיתה והשכבה שלי? התשובה מאוד ברורה גם הפעם: לא!!!!!  עובדה: אני לא בקשר עם אף אחד ועם אף אחת מחברי וחברות הכיתה והשיכבה שלי. אני לא אשם במקרה הזה. נכון, הייתי מקור לקינאה אצלם כי הייתי תלמיד מצטיין שאחרי המקרה לא רציתי לחיות והתדרדרתי בלימודים. תסבירו לי: איך לילד בן 9 יש כלים להתמודד עם המקרה הזה?? לי לקח לספר להורים שלי 12 שנה לספר על מקרה האונס וגם אז לא קיבלתי תמיכה מהם, באותו זמן נתון היו בכיות, הלם ואלם. לא הייתה הקשבה, לא הייתה תמיכה, לא היה חיבוק. לא דיברו איתי על הנושא הזה: פשוט הדחיקו בגלל הבושה. האם הנפש שלי פצועה, כואבת???!!!! כן, למרות שעברו 47 שנה מאז.

נכון לעכשו אני מתמודד לבד עם המצב הפוסט טראומה בהדחקה שלי. בקושי רב.