כאשר........

כאשר הורים עוזבים את העולם הזה, החיים משתנים באופן שאי אפשר באמת להתכונן אליו.

נוצר חלל שקט וכואב — לא זעקה של כאב, אלא תחושת חסר עמוקה שאי אפשר למלא. אנחנו לא מאבדים רק את מי שגידלו אותנו. אנחנו מאבדים את התחושה של להיות תמיד הילד של מישהו, מוחזק באהבה ללא תנאים.

הזרועות שלהם היו המחסה הראשון שלנו. הקולות שלהם היו הרוגע ברגעי פחד. ההכוונה שלהם הייתה מצפן שקט שליווה את צעדינו. כשהם אינם, העולם מרגיש גדול יותר — וגם קר יותר. פחות סלחני, פחות רך. וגם כבוגרים, אנחנו מבינים עד כמה נשענו על הנוכחות שלהם, על התפילות שלהם, על האמונה שלהם בנו.

החסר מתגלה בפרטים הקטנים: טון מוכר, שאלה פשוטה, חיוך שמבין בלי מילים. פעם האהבה שלהם עיגנה אותנו וגרמה לחיים להרגיש אפשריים. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה, נושאים איתנו גם זיכרון וגם כאב, ולומדים לחיות כשגעגוע שקט שוכן קרוב ללב.

*********************************************************

תעריכו את ההורים שלכם.

תאהבו את ההורים שלכם.

תדאגו להם.

גם כאשר פרשתם כנפיים מהבית.

הם לא יהיו שם כל הזמן.

אל תקחו אותם כמובן מאליו.

תזכרו: כמו שאין ספר, מדריך, טוב להורה מושלם אין ספר, מדריך, לילד מושלם. תעשו, תשתדלו לעשות, תיקון בעודם בחייהם.

*********************************************************

ואתה זוכר מתי פעם אחרונה התעניינת בכלל איך היא מרגישה? אם כואב לה משהו? אם הכל בסדר שמה בפנים?

אם אתה לוקח אותה כמובן מאליו אל תתפלא שיום אחד היא פשוט תקום ותלך כי ימאס לה.

כי היא תבין סוף סוף שמגיע לה יותר.

שמגיע לה אחד כזה שיפרגן לה בלי סוף ויחמיא לה על הכל דבר קטן, אחד שידע להרים אותה ולא להקטין.

אחד שיתקשר אליה סתם באמצע היום לשאול לשלומה ולבדוק אם היא אכלה משהו ואם לא אז הוא פשוט יפתיע אותה באמצע העבודה שלה עם המשהו הזה שהיא הכי אוהבת לאכול, אחד שידע לשים אותה במרכז של החיים שלו ושיבוא אליה הכי נקי שיש ובלי טיפת אגו.

ואין לך מושג כמה שהיא תאהב אותו יותר משהיא אהבה אותך וזו תהיה הדקירה הכואבת ביותר שאי פעם תרגיש.

אז אל תהיה דפוק, תתעורר על עצמך מהר,

כי כל עוד היא שלך והיא אוהבת אותך אז אתה עוד יכול לתקן, אבל ברגע שהיא תפסיק זה כבר יהיה מאוחר מדיי.

וכשהיא תפסיק לאהוב אותך,

אתה תפסיק לנשום.

ושום אוויר אחר לא ינשים אותך לעולם כמו האוויר שלה.