סערת רגשות

אני בסערת רגשות........

לצערי הרב, אני מרגיש אבוד ושאין לי אוזן קשבת...........

סיפור האונס שעברתי בגיל 9 צף שוב. עם הרבה שאלות, תהיות. "למה זה קרה לי? למה אף אחד מסגל ההוראה שידע ולא עשה שום דבר בנושא? למה אני? איפה היו חברי הכיתה והשיכבה שלי, מדוע הם לא עשו שום דבר נגד האנסים והעדיפו לעשות עליי חרם כיתתי - שיכבתי?"

אף אחד לא יכול להבין איזו שריטה יש לי בנשמה, בנפש. הגוף איכשהוא השתקם. הנשמה לא השתקמה, עוד מעט 50 שנה. פאקינג 50 שנה עוד מעט. מילד שמנמן שהיה מוציא ציונים של מאיות ותשעים במבחנים ירדתי לציונים של 60 - 50 - 40. מעולם לא הלכתי למסיבות של ימי שישי. מעולם לא יצאתי למועדונים. מעולם לא התחלתי לעשן. בעצם, עד היום אני לא מסוגל ללכת למועדונים, למסיבות ולהשתכר עד לא ידע.

הנשמה שלי צועקת...........

כל הילדות שלי, הבגרות שלי הלכה קאפוט. בגלל המקרה הזה.

רק לאחרונה נפלה לי התובנה שכל הדברים שעשיתי בחיי - לצבוע את השיער לבלונד ואחר כך פסים, לעשות עגילים באוזניים, להתאהב בבן אדם הלא נכון (נער ליווי) שחשבתי לתומי שאני יכול לשנות אותו, ועוד - היו בעצם מתוך מצוקה. רצון לקבל תשומת לב. לא שלא שמו לי תמרורי אזהרה מול הפרצוף בנושאים הללו.

כמה שכתבתי ביומנים האישיים שלי זה לא עזר לי. כמה שביקשתי לעבור מבית ספר ממלכתי לממלכתי דתי זה לא עזר לי. הגעתי לתיכון והאמנתי שאני שהמצב יישתנה, אבל לתחושתי טעיתי. אומנם זכיתי להערכה, לכבוד, לחברות מצד הכיתה  והשיכבה שלי מצד אחד ולהערכה מצד צוות ההוראה של בית ספר מצד שני. סיפור האונס ריחף תמיד, ליווה אותי כמו פיל בחדר. רק בתקופת התיכון היועצת החינוכית של בית הספר קלטה שאני עובר משהו ושלחה אותי לטיפול פסיכולוגי במרכז הפסיכולוגי החינוכי. כעבור מספר לא מעט עם פסיכולוג הוא הצליח להוציא ממני את הסיפור: לטענתו, כשהצלחתי לספר לו את סיפור האונס צרחתי מכאב, הוא מצא אותי בפינת החדר על הריצפה בוכה וצורח מבלי יכולת לגעת בי, כשכל המרכז הפסיכולוגי שמע את הצרחות שלי ואת הבכי.

מיותר לציין, שעוד בתקופה הזאת ההורים שלי לא ידעו מהמקרה לא יכולתי לספר להם. הם הבינו שאני עובר משהו ולא הצליחו להוציא ממני את הסיבה. רק חצי שנה לפני שהשתחררתי מהסדיר כשהייתי בן 21 הצלחתי לספר להם לאור זה שהיה ויכוח קולני בינינו. אמי בכתה בהיסטריה. אבי היה בהלם ובאלם. כשהוא התעשת השאלה היחידה שלו הייתה "מדוע הפסיכולוג שטיפל בי לא סיפר להם?" התשובה שלי הייתה "לא הייתי מוכן שהוא ייספר כי לא ידעתי איך אתם תגיבו? האם תנדו אותי? האם תחבקו אותי? האם תבינו בכלל?" מבחינת אימא שלי, עד היום היא לא מסוגלת לדבר איתי על המקרה. אבא שלי עד יומו האחרון, אני מניח, לא סלח לעצמו על מה שעברתי אז והוא התקרב אליי יותר ממה שהיינו קרובים. הוא ידע לחבק, הוא ידע לתת לי מבטי אהבה של הורה לילדו. כשהוא נפטר בפיתאומיות זה כאב לי נורא, התווספה לה עוד צלקת, הרגשתי שאני לא יכול לדבר יותר עם משהו שיבין אותי.

זה שאני משתעמם מהר מאוד במקומות עבודה, שאני לא מסוגל לשתוק על דברים שנראים לי עוולות כשבפועל הן לא זה כתוצאה מהמקרה. זה שאני ממהר לבכות, גם בגילי המבוגר, נובע ממקרה האונס. זה שיש לי חלומות, משאלות לב, שיעשו לי מסיבת הפתעה גדולה ליום הולדת הן נשארות במסגרת משאלות לב ואני מתאכזב מהר מאוד מאלה שאני חושב שהם חברי אמת שבאמת יעשו לי מסיבות הפתעה שיבואו לחבק, להיפגש איתי. שהרי מי יירצה להיפגש עם קורבן אונס? מי יירצה להיות ביחד באותו שולחן בבית קפה עם קורבן אונס? תמיד, היה לי חלום שאני אהיה מסוגל לשיר באנגלית ובעברית 2 שירים בעלי משמעות מבחינתי.

אני לא מחפש רחמים.

אני מחפש חברות אמיתית וכנה.

אני מחפש הבנה.

האם יש מי שהוא כאן שיכול להבין, להכיל?