ילד דחוי

הבוקר התעוררתי מאוד מוקדם

(כבר בשעה 04:50 בבוקר)

לא בגלל ששלג רצה לצאת לחלון

לא בגלל החום והלחות שבחוץ כי המזגן היה דלוק כל הלילה.

אלא בגלל התעוקה, חוסר שקט שמלווה אותי כל חודש אוגוסט בשנים האחרונות. אפילו קריאת תהילים, שחזרתי לקרוא אתמול, לא נותנת לי מזור ומנוחה. הגעגוע למי שממזמן לא בחיים: אבי ז"ל 13 שנה, סבתי ז"ל (אמו של אבי) עוד 3 שנים 50 שנה שלא בחיים. סבתי ז"ל הייתי מרגיש אותה שהיא באה לבקר אותי על פי כמה סימנים. לצערי הרב, כבר תקופה אני לא מרגיש.

יש בי געגוע חזק לסבתי ולאבי שהקנו לי ביטחון. אין בי געגוע לילד שהייתי. לא לחוסר הביטחון. לא לילד הלא מקובל חברתית. לא לילד שעבר אונס קבוצתי וחרם שכבתי שנשא את הסוד הנורא במשך 12 שנה שכתוצאה מכך הילדות והנערות שלי נעלמו להם, למרות שהייתי מתבגר מאוד מקובל בתיכון. אם היום שואלים אותי לאיזו תקופה אני מתגעגע? אני מתגעגע לתקופה שסבתא שלי הייתה בחיים עד שנת 1978 כי אצלה הרגשתי אהבה וחום של סבתא - אמא. את אמא שלי לא הרגשתי בנוכחות שלה, באהבה שלה כי היא הייתה אישה חולה באותה תקופה (התמוטטות עצבים, ניתוח טחורים) גם היום בגילה המופלג היא לא יודעת להרעיף אהבה. קשה לה להגיד "תודה רבה" או "אני אוהבת אותך", לא שלפעמים אני זקוק לזה מצידה. לעומתה, אני זוכר די בערגה, די בגעגוע למבטים של אבי ז"ל שהיו אומרים הרבה: הם היו אומרים "אני אוהב אותך, בן". בשלוש שנים האחרונות לחייו הייתי מבין אותו גם במבטיו וכשהיה מגיע לבית שלי ידעתי שהוא רוצה כוס קפה בלי סוכר. אבי ז"ל היה הורה, היה חבר, היה יועץ. הוא גם ידע לתת חיבוק או טפיחה על השכם. כששירתתי בחטיבת גבעתי בסדיר כתומך לחימה הוא היה גאה בי כי הוא שירת בגבעתי הישנה כלוחם.

אני מתגעגע לימים של המפגשים המשפחתיים כשהיינו נפגשים עם הדודות והדודים ובנות הדודות שלי. אז האמנתי שנהיה תמיד ביחד ושנשמור על קשר משפחתי. ברבות השנים, לצערי, זה לא קרה בכלל. כל אחת ואחת תפסה כיוון ופינה משלה ועם משפחתה. לא יודעות לשמור על קשר. 

כיום, אני די מרגיש דחוי, תלוש, לא מקובל. לכן, אני מעדיף לגדל חתול בבית לפחות ממנו אני מקבל אהבה וחום שאני רצוי. המשפט שאומר "עדיף אהבת חיית מחמד מאשר אהבת בן אנוש" כל כך נכון.

יש בי געגוע לימים ההם שלא יחזרו להם יותר.

************************************************

מעולם!!!!!!

מעולם לא זכיתי למסיבת הפתעה ליום ההולדת שלי. לאף יום הולדת.

לא כשחגגתי יום הולדת עגול, במיוחד 50. 

אני גם לא מצפה ליום ההולדת השישים שלי, בעוד 3 וחצי שנים, מרוב שאני מאוכזב.

כשהתחלתי את טיפולי ההקרנות נגד מחלת הסרטן שלי הובטח לי על ידי אמא שלי שאם אני אצא מהמחלה היא תארגן לי מסיבה, מסיבת הודיה. האם היא עמדה במילה שלה??!! התשובה היא שלילית. לא דרשתי את מימוש ההבטחה כי מי שהבטיח שיידע לקיים את ההבטחה.

תמיד הייתה באוויר הרגשה כלפיי של: ילד דחוי, ילד  לא אהוב, ילד לא רצוי, אחד שאפשר לעבוד עליו להבטיח לו הבטחות שווא ולא לקיים אותם. כשעשיתי באמצע שנות העשרים שלי בוק תמונות רק בכדי למשוך תשומת לב ומחמאות ולהגיד לסביבה "הלו, אני כאן. תראו אותי" זה לא קרה בכלל.

קינאתי באנשים שהם נאהבים. 

אני לא מצפה כי בחיים למדתי לא לצפות כי כגודל הציפיות גודל האכזבות. מצד שני, הצורך הטבעי של כל אדם ואדם באשר הוא להיות נאהב ולא להגיד את זה כלאחר יד.