עבר והווה

ישנם ימים שבך אני נזכר.

אני נזכר בך לא בגלל שאני מתגעגע אלייך או אוהב אותך עדיין.

היה ברור לכל מהרגע הראשון שאנחנו לא מתאימים ורק אני לא ראיתי את זה.

התעקשתי והתעקשתי

הלכתי ראש בקיר כנגד העולם בשמה של האהבה, שהיא הייתה חד צדדית. היא לא הייתה טהורה בכלל.

11 שנה היינו ביחד.

16וחצי שנה עברו שאנחנו לא ביחד. תכלס???!!! אני מרוצה מכך, כי היום אני מבין שלא השקעת גרם אחד של אהבה מצידך. הלב והפה שלך לא שווים בכלל. אני בטוח שאם תעבור מולי על האופניים בתל אביב אני לא אזהה אותך בכלל כי אתה לא אותו אחד שהתאהבתי בו אז. 

בדיעבד, אני מבין שגרמת לי להבין שאני אפס, שאני מכוער שאף אחד לא יאהב אותי באמת. אני גם מבין היום מה שלא הבנתי אז שאני גם יפה חיצונית וגם יפה באישיות שלי ומי שרוצה אותי ייקח אותי כמו שאני, גם אז וגם היום.

עשיתי דברים מה שלך לא האומץ לעשות כי אתה פחדן. 3 קעקועים, למשל. 2 עגילי פירסינג באוזן, למשל, למרות שיש לך עגיל באוזן.

היום, אני ממש לא אוהב אותך. אין בי טיפה של אהבה כלפייך שלא לדבר על טיפה של כבוד והערכה. גם לא מתגעגע אלייך בכלל.

3 שנים אחרי שנפרדנו אבי נפטר. שלחתי לך הודעה שביקשתי ממך לפחות להיות לצידי לפחות כאקס המיתולוגי. לא טרחת לבוא להלוויה, לא לשבעה מסיבה מטומטמת לטעמי שהתביישת. מאותו יום נמחקת. נחסמת. עמית לעבודה נוצרי - ערבי שעבד איתי באותו זמן בא ללחוץ לי את היד ולנחם. נוצרי - ערבי!!!!! אתה יהודי - ישראלי האקס לשעבר שלי לא טרחת לבוא בכלל כי התביישת, עלאק.

אני חוזר ומדגיש: גם אם אני אראה אותך ברחוב היום עובר על האופניים שלך אני לא אסתכל עלייך, לא אזהה אותך. גם אם אראה וגם אזהה אותך אני ארגיש כלפייך סלידה עד להקיא. בטוח שנהפכת למכוער בפנים ואולי אתה עדיין בודי בילדיר בהגזמה ובצורה מכוערת.

את הפרק בחיי איתך סגרתי. הדלת נעולה עם סוגר ובריח והמפתח הושלך לים.

שלום, שלום ואל תבוא לי בחלום.

************************************************

חודש אוגוסט, חודש אב אתה שנוא עליי.

חד משמעית.

לא בגלל החום, לא בגלל הלחות.

לא בגלל הביקורת החצי שנתית אצל האונקולוג שלי.

אלא בגלל,

שזה חודש השנה לפטירתו של אבי ז"ל. 13 שנה עברו להם.

כבר כתבתי הרבה בנושא בבלוג שלי.

בשנה האחרונה אני עם הרבה הלקאות עצמאיות, האשמות עצמיות שלא עשיתי יותר ממה שהייתי צריך לעשות: להתעקש לפנות אותך לבית חולים גם כשלא רצית ללכת לרופאה לך ככה אולי להציל אותך לעוד שנה - שנתיים - שלוש.

אומרים אז והיום שהזמן עובר ומנחם. אז, ממש לא. אין נחמה. הגעגוע מתגבר יותר ויותר.

לפעמים אני מרים את הראש לשמיים וממש מתכנן בפנייך ובפניי סבתא, אמא שלך, שתיתנו לי סימן תבואו לחמש דקות על מנת שאמצא את הנחמה את הכוח. בפועל זה לא קורה.

אמרו לי לפני כ - 6/7 שנים על ידי אחד מהחב'רה של אבי שנשארו עדיין בחיים שאני מתחיל להידמות לאבי ז"ל. חששתי נורא שאמא שלי לא תשמע את זה ואז תפרוץ בבכי באמצע האירוע שהיינו. הערכתי את המחמאה הזאת שכנראה שככל שאני מתבגר אני מתחיל להידמות לאבי ז"ל חיצונית.

מה לא עברתי ב - 13 שנה האחרונים??? מחלת הסרטן, ריסוק יד שמאל שבגינה נהפכתי לנכה. זה רק מחזק אותי ואת האמירה שלי שמה שלא הורג הוא מחשל.

הזמן לא מנחם. הגעגוע רק מתגבר לו יותר ויותר.

אבא אתה חסר לי מאוד.