חמלה עצמית

קיבלתי החלטה:

להתחיל להסתובב עם אבני אנרגיות עליי וגם בתיק.

ובנוסף,

לשנות את החזות שלי ביתר שאת.

הגיע הזמן שאני יתחיל לאהוב את עצמי יותר ויותר ולהראות אחרת. שלא יחשבו עליי שאני ילד. עדיין תהליך פתיחת התלתלים שלי בשיאו, זו עבודה קשה בתקווה שאני אראה תוצאות יפות כמו שאני רוצה.

גם התחלתי לענוד צמידים מכסף (925) עבים.

אף אחד ואף אחת לא תאהב את עצמי כמו שאני רוצה.

אף אחת ואף אחד לא יידאג לי כמו שאני אדאג לעצמי.

החלטה מספר שתיים:

לא לתת לאף אחד ולאף אחת לטפס עליי.

לא לתת לאף אחת ולאף אחד לנצל אותי.

הגיע הזמן שהחברה, הסביבה, תבין שאני לא פראייר. אולי היו לי בייבי פייס, אולי יש לי חזות של טמטם לא עוד!!!! שיחפשו להם פראייר אחר.

לא לתת לאף אחד ולאף אחת להזכיר לי דברים שאני לא מעוניין להזכר, לא שיעשו לי דברים שאני לא מעוניין בהם, לא להשפיל אותי.

הגעתי למה שהגעתי זה בזכות עשר אצבעותיי.

את שמי הטוב לא תוכלו לקחת ממני. עדיין מחזרים לפתחי מענף המלונאות ואני דוחה הצעות שלא מעניינות אותי בכלל.

כל קמט בפניי השגתי ביושרה ואני גאה בזה.

מהרגע שהבחנתי בצבעים שבי הפסקתי להיות שקוף.

***********************************

הדברים לא תמיד נראים נעימים, לפעמים הם מתפוצצים לנו בפנים. להחזיק חמלה כלפי עצמי היה הדבר הקשה ביותר שיכולתי לעשות אחרי השיגעון ואובדן הדעת, בו חזרתי חזרה אל הקרב — לוחם שנאבק על חייו. לצערי, הוא היה מיני רבים. בסופו של דבר, מעבר לכל הכאב, הפחד והסערות שעברתי, הסליחה כלפי עצמי לא ירדה עליי ביום אחד. היא נולדה מתוך מאבק.

היו רגעים שבהם כל קול פנימי דיבר נגדי: “הרסתי, פגעתי, לא הייתי מספיק.” האשמה חזרה שוב ושוב, כבדה, חונקת, כאילו כל מה שעשיתי בעבר נחרט בי לעד. דווקא שם, מול המראות הקשים של עצמי, היה הכי קשה לבחור בחמלה. כי חמלה עצמית דורשת אומץ. היא מאלצת אותי לעמוד מול החלקים הכועסים, האלימים, המפוחדים, ולא לברוח מהם. קל יותר להעניש, להחמיר, לשנוא את עצמי. אבל להניח יד רכה על הכתף של אותו “אני” פצוע — זה קשה הרבה יותר. זה ללכת נגד האינסטינקט של ההרס.

עם הזמן למדתי שהחמלה איננה מוחקת את האחריות, אלא מאזנת אותה. אני יכול להכיר בכאב שגרמתי לעצמי ולאחרים, ובו בזמן להכיר גם באדם שנאבק לשרוד. החמלה לא מוחקת את הצלקות, היא פשוט אומרת: הצלקות אינן כל מה שאתה. וכך, לאט־לאט, הקושי פינה מקום לתרגול. כל פעם שהייתי נכנס לסחרור של אשמה, הייתי מזכיר לעצמי: אני אנושי. אני לומד. אני נופל וקם. החמלה העצמית הפכה מצרחה רכה בתיאוריה, לכלי ממשי שמרכך את החומות. היא לא תמיד מצליחה, אבל ברגעים שהיא כן — היא עוטפת אותי ומחזירה לי את הכוח להמשיך.

אשקר אם אגיד שהמסע לקבלה עצמית היה פשוט. רובו היה מלווה ברגעי חסר, ברגעים שלא יכולתי לסבול את עצמי מרוב בושה. איך יכולתי לפגוע בקרובים לי מכל? אינני מוכן לקבל את זה שפעלתי באי־שפיות ודברים לא היו באחריותי. איני מוכן לסלוח לעצמי כל כך מהר. אבל כשהגעתי לצומת בה עליי להחליט האם לחיות עם אות הקיין הזאת לכל החיים — הבנתי שגם לשיגעון יש הגיון. הבנתי שבסופו של דבר הבושה והאשמה הם נחלתם של הטראומה שלי.

(תודה רבה לעומר מידן על הטקסט הזה)

*******************************************

בחיים למדתי דבר אחד פשוט,

שמי שלא יכול לשמוח בשבילך,

לא באמת היה לצידך מלכתחילה.