אבל מה איתנו?

אז קיבלתי הודעה ממלון "דן" תל אביב, ששוב דחו את החזרה לעבודה בחודש רק שאני מפוטר, וידעתי, הרי, זה היה לי ברור גם בפעם הקודמת, שזה נדחה לאוגוסט, כלומר, המצב בו אין לי כסף לאוכל הולך ומתקרב, אז, יעני, באוסול? אשמח לעבוד אצל כל אחד שמשלם שכר. אני איש מוכשר יחסית שיכול לעבוד כמעט בכל דבר ואף לארגן ולהנהיג דברים, כן, כריזמטי, ובכן, עוד חודשיים כאלה ואעבוד גם בעבדות-מין, רק לא להטריח את הורי שעבדו כל חייהם כדי שלא אהיה בבית כשהם זקנים, ובצדק,  גם כשהיו צעירים לא הייתי פיקניק, אז אני פה, משא-ומתן על התנאים בפרטי, אבל יהיה ממש נחמד לעבוד במשהו. בעיקר בגלל החברה, פחות השכר. אבל האמת, גם השכר, כי חודשיים עומדים ביני ובין הומלסיות, כמו רבים מחברי. מה יפה? שאנשים שלא חלמו על עוני מימיהם חולמים עליו עכשיו בהקיץ. זה מחבר בין בני-אדם (עריכה: אם הבימה היו נותנים לנו את הפיצויים שהחוק חסך לנו, כלומר את הסכום שהיה נותן לנו שקט לכמה חודשים, שנחסך לנו לפי החוק במשך שנים, אצלי 9, אצל אחרים 30, לא הייתי כותב את זה. אבל לא. מאז חילופי השלטון במוסד הלאומי הזה, כלומר מאז בעט בית-הדין במושחתים שניהלו אותו שנים, פוטרנו, והוחזרנו מיד לעבודה תחת שם אחר, כמו במגזר הפרטי אחרי שחברה מתפרקת, מלבד פרט אחד קטן. פיצויים, שוב, לפי החוק, שמגיעים לכל מי שפוטר בעולם הזה, לא הגיעו אלינו. טענות? לשלטון הקודם. הלא-קיים. הנוכחי עוסק רק בעתיד. אנשים הפסידו את כל חסכונות חייהם. הם לא צועקים. עדיין. כי הם פוחדים. כי הם עדיין מחכים שמקום העבודה יחזור. זה כבר לא קורונה. זה הרבה לפני. זה מצב בו אנשים סבלו שנים ארוכות "תספורות" במשכורת שלהם, משכורות שלא הגיעו, כספים בדמות חופשה, ביגוד, פנסיה וכו, שנלקחו לטובת חוב עלום ופרה-הסטורי ולא נודע מקום קבורתם, כספים שאמורים לכלכל אותם בזקנתם, או במקרה בו נגיף תוקף את העולם. אז הנה. יש נגיף, וחלק כבר זקנים. וכסף? אין. אז איך בעצם אני אמור להתאפק מלשרוף את הבניין המזדיין הזה, שעלה מליונים מכספי המיסים שלי, במו ידי? לא יודע. הכל פתוח).

******************

במידה מסוימת, אבל מאוד, אני מעריך את הקורונה. יצא לנו לחיות ברגע סינגולרי. זה לא קורה להרבה דורות, וזה לא תמיד רגע שמתפרץ כל-כך בחדות. ראינו את העולם נעצר, לראשונה. קרה לנו מה שלא קרה לאף דור בהסטוריה. נעצרנו. השוטר הקוסמי אזק את האנושות אל המדרכה. זו גם זכות. לראות את בני-האדם, ואת עצמנו, מתמודדים עם נגיף שהוא סוג של מטאור זעיר שמתפוצץ עלינו, אלים, ערמומי, מעורפל. זה מיזג את האישי והאינטימי עם רב-ההוד, הלא-נתפס. השקט הזה, שהשתרר. ובתוכי, כמי שחי לבד בתוך התקף-המרחק הזה ששם בינינו מסכות, נדמה לי שנוצק גרעין חדש.

******************

ככה פועלת הסתה מודרנית. טראמפית. אתה שותל דימוי שקרי לגמרי, שאין לו סימוכין בהווה או בעבר, והנה, המגיבים מפחדים מדחליל של אלימות שהמצאת. תתביישי. את יודעת מצוין שאין אף אחד כזה, שיש סיכוי קל שבקלים שיפעל באלימות. את יודעת מצוין שהתיאור הזה שאת משליכה, בגוף שלישי רבים על כל ציבור המוחים, הפוך למציאות. את יודעת שהאלימות זורמת רק מימין לשמאל בישראל. תמיד. את יודעת את זה. אבל את חייבת לשקר. כדי לקבל את מנת האהבה שלך, זו שלעולם לא מספיקה. תתביישי, שקרנית ומסיתה ומדיחה עלובה.