ש' ואני

יומני היקר, 

אחרי 14 יום בבית בבידוד אני חוזר מחר לעבודה, למשמרת של 10 שעות. אני לא מקטר.

תכלס................ הייתי שמח לחזור לעבודה ביום שני  במקום מחר אבל מה כבר זה משנה? רק שאני מתאר לעצמי שלאלפונסו החתול שלי יהיה קשה היציאה שלי מהבית שוב לעבודה אחרי שהתרגל לזה שאני בבית. אולי................ אני מחפש תירוצים לא לצאת מהבית או לפחות לנחם את עצמי איכשהוא. יש לי הרגשה שנהייתי עצלן, מודה באשמה.

הבוקר עוד ישבתי עם עצמי ותהיתי אם אני מתגעגע לענף המלונאות, למשמרות, לשירות, ובעצם הגעתי למסקנה שאני ממש לא מתגעגע בכלל. כי, זה בתכלס ענף סוציומטי. נקודה. סוף פסוק. משלמים שכר מינימום ומצפים ממך שתעשה את הכל, אלף ואחד דברים. רק מצטער שבזבזתי מהחיים שלי 28 שנה על הענף הזה. גם לא בא לי לפתח שוב את השיחה, כתיבה, על הנושא הזה.

(עד כדי כך רשת מלונות "דן" בכלל ומלון "דן תל אביב" בפרט פגעו בי בהתנהגות שלהם??!! מתברר שכן שעד כדי כך המאיסו עליי את המקצוע הזה).

*****************

אני רוצה אותך במשהו שקרה אתמול.

התברר לי שהדוד של בת הזוג של מי שעובד איתי גדל איתי באותה שכונה. קוראים לו ש' - אני מעדיף לא לחשוף את שמו. היינו באותו גן, גדלנו ביחד באותה שכונה. הוא ממוצא רומני, פרט שולי מאוד. אמו לא הייתה בקו הבריאות, הייתה לו אחות קטנה ממנו. היינו מבלים שעות בחדר מדרגות בבניין ומדסקסים. אישית, כישראל, הייתי בתחילת הבלבלה שלי האם אני גיי או לא. עכשו, שאני נזכר בזה גם הוא היה בתהליך הבלבול שלו רק שלא זיהיתי את זה בחושיי המפותחים. בדיעבד, אני מבין היום שהוא נמשך אליי אך לא יכולתי לחשוב עליו, לפנטז עליו, להימשך אליו (הן בגלל שגדלנו ביחד והן אני אישית רציתי להיות בטוח בעצמי לגבי מי שאני ומה שאני). בנערותינו היינו יוצאים ביחד לטייל ואף צירפתי אלינו לתקופה מסויימת חבר שלי מהיסודי, ילד שלא היה מקובל בשכבה, שמהר מאוד נפרד מאיתנו, אז לא הבנתי למה רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי למה?

אני זוכר מקרה של יום שבת בבוקר אחת, שבזמנו לא היו טלפונים ניידים והיינו משתמשים בטלפונים ציבוריים כשהיינו יוצאים, אותו ש' הציע שנלך לבקר את סבו ואת סבתו שהיו גרים ביפו באחד לא רחוק מהצומת של שדרות ירושלים - סלמה. זו הייתה חתיכת דרך מהבית שלנו, כשאספנו את החבר שלי (ג') מהיסודי, ופשוט הלכנו ברגל עד לבית של סבו וסבתו של ש'.  ג' קיטר כל הזמן בדרך. החושים שלי באמצע הדרך התחילו לדבר אליי שהוריי מתחילים להשתגע היכן אני. תבין: זה היה מספר שבועות אחרי שנאווה אלימלך ז"ל נעלמה ונרצחה אחר כך. כשהגענו לבית של סבו וסבתו של ש' ביקשתי להתקשר להוריי ולהסביר להם היכן אני, כמובן שחטפתי צעקות על כך מהוריי. נדמה לי, אם אני זוכר נכון, אבי הגיע לאסוף אותנו חזרה הביתה.

מאז, ג' - שהיה בן זיקונים של הוריו ואביו נפטר ממש בתקופת הלימודים שלנו בתקופת היסודי - המשיך לדבר איתי והמשיך ללמוד איתי אבל לא הצטרף אלינו ליציאות של ש' ושלי שהתדלדלו לאט - לאט. באותה תקופה, כפי  שאני זוכר, אמו של ש' עברה התמוטטות עצבים ודי התרחקתי ממנו ומהמשפחה שלו. הנתק הגיע מיד כשהם עזבו את הבניין ומכרו את הדירה. שנים לא ידעתי מה קורה איתם וגם לא התעניינתי בכלל. 

לפני כמה שנים התחלתי לראות את ש' באוטובוסים. הוא השמין נורא וגם לא נראה טוב. הייתי רואה שהוא עולה לאוטובוס בתחנה בשדרות ירושלים - סלמה, מכאן הנחתי שהוא עבר לגור אצל סבו וסבתו. ש' היה עולה עם טיפוסים וולגארים ססגוניים שנראו לי מפוקפקים - שבדיעבד הבנתי שהם מהקהילה הגאה - מכאן הבנתי שהוא נהפך לגיי כמוני. הוא כבר לא הרכיב משקפי ראייה, כנראה עשה ניתוח לייזר להסרת משקפיים, מה שלא הייתי עושה בכלל בשום הון שבעולם.

כשהייתי רואה אותו באוטובוסים זה החזיר אותי לסיפור אחר - מתקופת הסדיר שלי - שזעזע אותי לא פחות: מתחת לבניין שגדלנו ישנה קונדיטוריה של יהודי רומני נחמד מאוד שהוא היה הצלחה בפני עצמו. כל משפחתו עבדה שם. כל בת ים הייתה מגיעה לקונדיטוריה לקנות ממנו את כל סוגי המאפים, במיוחד בימי שישי. הילדים שלו - בת ובן היו בני הגילאים שלנו, פחות או יותר - ולכן היינו מחוברים. באותה תקופה אני זוכר שהבן של בעל הקונדיטוריה סיפר לי על מעשה של ש', שלא גוייס בגלל סיבות רפואיות, שהזדעזעתי ממנו וגם כעסתי על ש' שעוד העז לעשות זאת: בעל הקונדיטוריה - שהיה חבר של אבא של ש' בגלל שהם באו מאותו אזור / עיר - העסיק את ש', גם מתוך רחמנות כלפיו וגם לתת לו תעסוקה. ש' נתן שירות לאנשים בקופה והתעסק בגלל זה בקופה. אני כבר לא זוכר איך, למה, כמה הם עלו על ש' שהיה גונב כסף מהקופה ובגלל זה הם העיפו אותו לכל הרוחות. כעסתי על ש' והצדקתי את בעל הקונדיטוריה ומשפחתו: הסברתי לבן של בעל הקונדיטוריה שגם ככה אני לא בקשר עם ש' שנים וגם לא מעניין אותי מה קורה איתו וגם לא אכפת לי. ש' הפסיק להסתובב באזור הבניין שגדלנו מהבושה והן בגלל שפחד לקבל מכות מהבן של בעל הקונדיטוריה שהיה אדם גדול ומפחיד אך עם לב של מרגרינה, שנשאר כך.

אותו חבר לעבודה ניסה לקשר בינינו אתמול בערב. הוא ביקש להעביר לש' את הנייד שלי, אך ביקשתי ממנו לא לעשות זאת. נכנסתי למערבולת רגשות רצינית, זה די ברור, לא??!!! רק לפני שבועיים וחצי, בערך, עמדנו ביחד בתור לבנק אומנם הייתי עם מסכה וש' בלי. אני זוכר שהוא שלף כרטיס נכה מטעם ביטוח לאומי שבגינה נכנס מהר לבנק: עוד הסתכלתי עליו ולא הבנתי איך הוא השיג כרטיס נכה כשוויזואלית הוא לא נראה נכה בכלל. ש' טען בפניי אותו חבר לעבודה שהוא לא ראה אותי וגם אם ראה אותי הוא לא זיהה אותי, לא אכלתי את הטיעון הזה משום שלא השתנתי בכלל מאז שהיינו ילדים רק התבגרתי מאז. התמונה שהוא הסתובב עם טיפוסים וולגארים ססגוניים שנראו לי גם מפוקפקים לא משה מעיניי בכלל. הוא פשוט בזבז כספים על ימין ועל שמאל רק בכדי להתקבל לחברה שלא התאימה לו, וכשנכנס לקשיים כספיים התחיל לגנוב.

לא יכולתי להסתכל על ש' יותר. נגעלתי ממנו. הוא דחה אותי, כאדם וכחבר. לא יכולתי לחשוב שגדלנו ביחד וחונכנו לערכים של יושרה והגינות. ההורים שלנו עבדו קשה בכדי לגדל אותנו ולספק את כל צרכינו. איך יכולת ללכת ולגנוב? אני סמוך ובטוח שאם החלטת לצאת מהארון ההורים שלך היו מקבלים אותך באהבה ובהבנה כמו שהוריי קיבלו אותי באהבה ובהבנה. 

לכן, אם כל הכבוד חבר לעבודה יקר, אני מבין את הרצון והכוונה שלך לקשר בינינו - בין ש' לביני - אבל זה לא יילך. לאור הסיפור הנ"ל.