Nobady is perfect
כשפתחתי את הבלוג שלי לא תיכננתי לכתוב בו על יום ולספר על מה שעשיתי באותו יום ולחשוף את הפרטים האישיים שלי, כי עברה בי המחשבה את מי זה מעניין בכלל? כל אחד ואחת חי את חייו בצורה עזו או אחרת.
אני מודה ומתוודה שהיו תקופות שלא כתבתי הרבה זמן בבלוג ובשנה וחצי כתבתי כמעט כל יום והיו ימים שכתבתי כמה וכמה פרקים. בשנה וחצי האחרונות רציתי כל כך את נוכחותו של אבי נפטר בפתאומיות, בלי שום התראה (וזוהי לא ביקורת), לפני 7 וחצי שנים.
אני מודה ומתוודה שהיו תקופות שלא כתבתי הרבה זמן בבלוג ובשנה וחצי כתבתי כמעט כל יום והיו ימים שכתבתי כמה וכמה פרקים. בשנה וחצי האחרונות רציתי כל כך את נוכחותו של אבי נפטר בפתאומיות, בלי שום התראה (וזוהי לא ביקורת), לפני 7 וחצי שנים.
הערצתי את אבי לא רק בגלל סיפור חייו, אלא בגלל מי שהוא על כל מה שעבר בחייו: עלייה בגיל 13 לבד לארץ במסגרת עליית הנוער "הנרייטה סולד" מטורקיה. המגורים בכפר חסידים ותוך לימודים במוסד חינוכי דתי למרות שלא היה דתי. אחיו, שנפטר בינתיים לפני כשלוש שנים הגיע אחריו לארץ ורק אז ההורים שלהם - הסבא והסבתא שלי - מלחמת 56' שבדיוק הוא עמד להשתחרר מהשירות הסדיר, מלחמת יום כיפור - המלחמה הנוראית ההיא שהפתיעה את המדינה - במהלכה הוא חטף שושנת יריחו ואז אמי הייתה בבית עם שני ילדים קטנים ושהיא התרוצצה בין בתי החולים מבלי לדעת היכן הוא מאושפז. החיים אז עם סבא וסבתא ז"ל ועם אחיו בירושלים תמיד צויירו ותוארו כחיים אחרים: המשפחה הייתה מאוחדת תמיד למרות הקושי היומיומי שהרי המדינה הייתה בתחילת דרכה, המגורים בדירה בת שני חדרים - כפי שאני זוכר - בבניין ארוך עם אבן ירושלמית וחצר משותפת עם כמה וכמה שכנים שדיברו בבליל של שפות (אותו בניין שלצערי נהרס כבר לפני שנה או שנתיים ולא הספקתי לראותו שוב). למרות הקושי בחיים ההם לא היו תלונות, ידעו להסתדר. אבא שלי מתמיד היה ציוני. נעים הליכות. בדיחות שנונות עם מסר סמוי בכל מה שסיפר ואמר. היה אדם שמבין אותי. תמיד התגאתי בכך שאיתו יכולתי לדבר על הכל אבל על הכל. עם אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים אני מחובר רגשית. אבי אהב היסטוריה והתעניין בהיסטוריה הכללית והמשפחתית שלנו.מאז שאחיו נפטר מהמחלה הנוראית חל בו שינוי מסויים. היה בו אובססיה מסויימת לסדר את התמונות בקופסאת התמונות הישנה. גם מאוד התקרבנו, המצב ההפך: עכשו הוא סיפר לי על תחושותיו והרגשותיו. הוא שיתף אותי בדאגותיו ובכעסיו - היום אני מבין שאז הוא רתח עד מאוד על נושא משפחתי מסויים שהרגיש פגוע.זה לא סוד שאני מתגעגע אליו. מתגעגע לשמוע את קולו בתחילת יום ובסיומו של היום. אני מתגעגע לשיחות בארבע עיניים שהיו בינינו, שיחות שהתמעטו לצערי הרב.
*************
היום, כשאני מסתכל על המצב הקיים במדינה - המדינה לקראת בחירות וכל יום ישנם גזירות וזיגזוגים פוליטיים כאלה או אחרים, מבצע צבאי בן שמונה ימים, פרשנויות פוליטיות - אני לא יכול שלא לתהות מה הוא היה חושב על כל המתרחש מסביב. תמיד חשבתי שהאבל, אומנם לא בהקשר שמח, אמור לקרב, לחזק את הקשר, ולא להרחיק את בני המשפחה החיים לצערי הרב התאכזבתי. אני רץ ומתרוצץ בלעזור ולתמוך באמי, שהרי גם לה לא קל לאבד בן זוג שהיה לה בעל וחבר במשך החמישים השנה שעברו, שלא יישתמע לרגע: אני לא מצטער לעמוד לצידה של אימי. החוכמה היא גם אחרי השבעה, גם אחרי החודש ובמהלך שנת האבל לעמוד לצידה של אמי לתמוך ולהיתמך. לא להתרחק. לא לזרוק רפש, לצעוק ולזרוק האשמות. שהרי אין בעולם ספר הדרכה להורים טובים. שהרי אין בעולם ספר הדרכה לילדים טובים. אבי לעולם לא רצה שאחרי מותו המשפחה תתפלג. שהרי משפחה לא בוחרים כמו שהורים וילדים לא בוחרים. משפחה באשר היא משפחה, לטוב ולרע......
****************
פעם, לפני כמעט עשור, חשבתי לתומי להיכנס לפוליטיקה המקומית ו / או הארצית וכשראיתי איך העולם הזה מתנהל לו לא רק בקרב הפוליטיקאים אלא גם בקרב עולמם של העוזרים די נרתעתי. לאחרונה, אולי בגלל שהתעשתי אולי בגלל הנאמנות למורשתו של אבי שרק נפטר לפני זמן קצר מאוד (7 שנים זה זמן קצר מבחינתי) חזרתי לתמוך במפלגה שהקימה את המדינה והובילה אותה כמה וכמה שנים טובות, מפלגת "העבודה". מהר מאוד, המפלגה הזאת התרסקה לה ל - 6 מנדטים. לו אבי היה בחיים היום הוא היה מתעצבן מהמצב הפוליטי הנוכחי.
הרי מי מושלם? אף אחד לא מושלם. מי שחושב שהוא מושלם או מתיימר להיות מושלם חוטא לעצמו ולסובבים אותו.
תגובות