רק בכוח

בשנת 2019  עדיין שוכבים חולים במסדרונות בתי החולים, אין עדיין תקנים למיטות, תקני הרופאים והאחיות לא עודכנו מאמצע שנות ה - 90, האוכלוסייה שגדלה לפחות בעשרים אחוז מקבלת את אותם שירותי אישפוז כמו לפני 20 שנה.

אין לי ביקורת כנגד מערכת הבריאות, נהפוכו: זה הסיפור האמיתי מאחורי משבר במערכת הבריאותית. הרפואה הציבורית הולכת וקורסת. העיסוק בתקני המתמחים הוא חשוב אבל לא הסיפור העיקרי. ובמקום לנצל את ההזדמנות ולתת פיתרון מערכתי לשירותי הרפואה שהולכים ומדרדרים, אנחנו מתעסקים שוב בטפל ולא בעיקר.

בעקבות הלחץ הציבורי במחאת הקוטג' שהתחילה בפייסבוק לפני מספר שנים והתפשטה לרשתות השיווק הגיעה לדיון במשרד האוצר. ראינו במחאה הקטנה והאפקטיבית של הסופרים בנושא הספרייה בקרית שמונה שגם היא נפתרה באופן מיידי.

מה שבעיקר ניתן ללמוד מזה הוא שהממשלה עובדת רק תחת לחץ. כי בדבר אחד אין ויכוח: יש אדם אחד שיכול לפתור את הבעיה בתוך יממה וזה ראש הממשלה. הוא צריך לזמן את נציגי משרד הבריאות והאוצר לשמוע את נקודות המחלוקת ולחתוך. בשביל זה הוא ראש הממשלה כדי שבמצבים עם השלכות לאומיות יידע לקבל החלטות. אבל למה לו, לראש הממשלה. מה בוער לו. מי לוחץ עליו.

האסון הגדול שלנו הוא שאין לחץ. בשום דבר. אין כמעט ביקורת ותקיפה של מחדלי הממשלה. יש לו קואליציה שלא חולמת לפרק את הממשלה והאופוזיציה שאולי רוצה אבל לא מסוגלת.

אי אפשר לגלגל את האחריות להימשכותה של שביתת הרופאים אל פתחו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. שהרי מי מתייחס לליצמן???!!! הרי גם אם היה במעמד של שר לא היה יכול להביא להכרעות. שהרי לדבריי גורם פוליטי מסויים, שדיבר על ליצמן: תועלת הוא לא יכול להביא אבל נזק הוא יכול לגרום.

הכתובת היא נתניהו. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית אליו, אל ראש הממשלה שהוא גם שר הבריאות. שמונים יום נמשכת השביתה !!!!!! שמונים יום ועדיין אין פתרון באופק.

לצערנו, נהפכנו לחברה אפתית, חברה שמבינה רק בכוח. ישנה אלימות שגוברת. רציחות בתוך המשפחות ובין חברים. אי אפשר להביע דעה גם היא מנוגדת. החברה לא מקבלת את שוני ורואה בשוני כאטרקציה. אנשים משתיקים את בעלי הדעות השונות מהם בגלל שלא נוח להם ומעדיפים לחיות עם המצב הקיים.

מעסיקים מפעילים איומים כלפיי העובדים ("שאם תגדיל ראש תפוטר"). מעסיקים לא מוכנים לקבל מועמדים לתפקידים מעל גיל הארבעים בעלי ניסיון וותק כי מפחדים מהם שיקחו את מקומם. נהפכנו לחברה שמבינה רק בכוח.