אני חייב לפרוק

הפרק הזה אני לא מחפש רחמיים עצמיים.

אני לא מחפש ברכות "החלמה מהירה".

אני רק מחפש הקשבה, הבנה, לקבל חיבוק אם זה פיזי ואם זה וירטואלי.

**********

חזרתי לפני כחצי שעה מביקור אצל רופאת המשפחה שלי אחרי שעידכנתי אותה לגבי שני סיכומי ביקורים רפואיים אצל שני רופאים מומחים שונים, הרופא המנתח שלי לפני 13 יום ואצל האונקולוג שלי.

לקראת סוף הביקור פתאום OUT OF THE BLUE פרצתי בבכי, לתדהמתה של הרופאה. הסברתי לה את כל הסיפור: שבמשך תשע וחצי שנים האחרונות מאז שאבי נפטר בפתאומיות אני מלווה את אמי ומשחק לידה עם פוקר פייס שלי ולהיות חזק בשבילה. מצד שני, במשך החודשיים וחצי ועליי להישאר עוד חודשיים נוספים שאני בבית בגלל הפציעה שלי אני מתוסכל ובוכה הרבה בבית. ביקשתי שיחות עם גורם פסיכולוגי כי אני ממש זקוק לזה. הרגשתי שהיא מתרגשת מכל הסיפור, לטענתה התורים לפסיכולוגים מאוד רחוקים ושאלה אותי אם אני רוצה לשוחח עם עובדת סוציאלית וכדורים פסיכיאטרים. לגבי שיחות עם עובדת סוציאלית הסכמתי ולגבי כדורים סירבתי כי גם ככה אני נוטל מספיק כדורים ותוספי מזון.

הרופאה שלי הסכימה איתי לגבי הכדורים. היא התחייבה בפניי להעביר את הנייד שלי לשירות עובדות סוציאליות ושהם יצרו איתי קשר. סיפרתי לה שאני מנהל בלוג אישי שלי ובתקופת מחלת סרטן הערמונית כתבתי כל יום לפני טיפולי ההקרנות והיא עודדה אותי להמשיך לכתוב כי זה עוזר מאוד ובזה הסכמתי איתה מאוד. לטענתה, עברתי טראומה, נפשית וגופנית,  וללא ספק עליי לקבל עזרה בשיחות עם פסיכולוג או עובדת סוציאלית.

נמאס לי לצבור בבטן רגשות מידיעה שזה לא בריא בעליל.

הפכתי מאדם פעיל שהולך לעבודה, בין אם אני מרוצה ממנה ובין אם לאו (מי מרוצה מהעבודה שלו?), וחוזר מהעבודה לאדם מוגבל ביותר גופנית. וזה מתסכל מאוד!!!!!

אי אפשר לעצור את העולם כי ישראל נפגע תאונת עבודה!!!!!

אי אפשר לצפות מחברות וחברים שיעמדו לצידי בכל זמן נתון כי גם להם יש את החיים שלהם!!!!!

לא כל אחד ואחת יכול.ה להכיל תלונות של אחרים וגם לתת פתרונות או הצעות.

כמה אפשר להיות חזק????!!!!!

כמה אפשר לחשוב שזה מצב נתון וזה יעבור?

למה אשמים האנשים הקרובים אליי שהם יחטפו ממני את הריגרסיה שלי השלילית והתקפות בכי?