תהייה

אתמול הייתי בביקורת בבית חולים "איכילוב" אצל הרופא המנתח שלי.

תעזבו את זה שהיה באלאגן רציני במזכירות הרפואית בכדי לעשות צ'ק אין למחלקה.

הייתי שם כבר בשעה 08:40 בבוקר למרות שהתור שלי לרופא היה בשעה 10:50 בבוקר: רציתי להגיע לשם בניחותא בכדי שיהיה ל זמן לפני התור לעשות צילום רנטגן לשתות קפה עם סיגריה אחת או שתיים ואז להיכנס לרופא על פי בקשתו מוכן ומזומן. מה שבפועל זה לא קרה בכלל: רק את הצ'ק אין עשיתי בשעה 10:50 בבוקר, לרנטגן נכנסתי בשעה 11:00 בבוקר ולרופא נכנסתי 20 - 30 דקות אחר כך.

כשנכנסתי לרופא לא היו לו בשורות טובות בשבילי: הוא נתן לי הנחייה במידית להפסיק את הפיזיותרפיה בגלל שהמפרק ליד המרפק - שהתברר שהוא מלאכותי - לא התאחה. ואסר עלי גם להפסיק את התרגילים בבית ולא להתאמץ רק מה שהכרחי בלבד. ושעליי להגיע לביקורת בעוד חודש, במידה ועד אז זה לא יתאחה עליי לעבור ניתוח נוסף, מה שממש לא בא לי בכלל. כמובן שהאריך לי את חופשת המחלה בעוד חודשיים.

האמת??!! זה ביאס אותי נורא. מצד אחד, הייתה התקדמות יפה בחודש של טיפולי פיזיותרפיה: הצלחתי לכופף את היד בזווית של 90 מעלות. מצד שני, אני מבין טוב מאוד את המצב הקיים. רק אני לא מבין למה דחפו אותי להתחיל במיידי את טיפולי הפיזיותרפיה כבר בשבוע הראשון של אחרי הניתוח. שהרי הגוף חייב להתאחות ולהחלים מהטראומה שעבר: אני לא אומר חצי שנה לפחות 3 חודשים. אם המפרק שליד המרפק לא התאחה עד עכשו זה סימן לכך. גם ככה סבלתי בטיפולי הפיזיותרפיה האחרונים למרות כדורי משככי כאבים שלקחתי לפני הטיפולים.

כמובן, חזרתי לבת ים מהר ככל שיכולתי ועצרתי במכון לפיזיותרפיה למרות שלא היה לי טיפול אתמול. היה לי חשוב מאוד לדבר עם המטפלת שלי ולהסביר לה שאני עוצר את הטיפולים ומה הסיבה לכך. נתתי לה גם לקרוא את הסיכום ביקור רפואי. ממש שנינו בכינו, כי התחברנו אחד לשנייה וגם בגלל שהתבאסנו שכל מה שעשינו במשך החדש האחרון הולך לטימיון.

הגעתי הביתה ופשוט קרסתי, רגשית ונפשית. רק רציתי להיות עם עצמי.

התייחסתי לצ'וצ'ו אחרי שכמעט יום שלם לא ראה אותי. נחתי קצת ומיהרתי להיכנס להתרחץ רק בכדי להתרענן. וגם זה לא עזר. מצאתי את עצמי שבשעה 20:30 גררתי את עצמי למיטה לישון עד הבוקר למרות שבלילה היו לי שוב כאבים והירדמות של היד ובשלב מסויים בלילה לא מצאתי פוזיציה נוחה ללא כאבים ליד.