ציפיות

רק התחלתי את השבוע השני של הפיזיותרפיה ואני כבר מותש.

הטיפולים היומיים מתישים אותי נפשית וגופנית. חוזר הביתה ואני רק מבקש לנוח: לא לעשות שום דבר, לא לדבר עם אף אחד.

הבוקר היה לי טיפול בריפוי ועיסוק והשקעתי את כל מרצי בנושא. וכשיצאתי מהמכון פשוט קרסתי. כאבה לי היד נורא. בהתחשב בעובדה שהתעוררתי הבוקר בשעה 03:30 / 03:40 מהכאבים כתוצאה מהקור ששרר בחוץ למרות שהייתי מכוסה טוב. כנראה נרדמתי שוב עם הכאבים והתעוררתי שוב מהשעון המעורר.

בימים כאלה של אחרי הטיפול אין לי חשק לדבר עם אף אחד ואחת. רק מבקש להסדיר את הנשימות שלי ולשחרר את הכאבים מהיד.

נכנסתי לחודש השני של חופשת המלה. האי יכולת או יותר נכון האיסור לצאת לעבודה מתסכלת אותי. רוצה להיות פעיל יותר. להרגיש שאני חי. מצד שני, אני מבין שאני לא יכול לעבוד במצבי בנוכחי.

למי שנולד בחודש השלישי אין לי סבלנות.

לפחות אני צוחק שתהיה לי יד ביונית בסוף הפיזיותרפיה לאור זה שהשתילו לי פרוטזה ביד בניתוח תיקון היד המרוסקת. אז........... לא להתעסק איתי כשאהיה עצבני.

****************

עוד חודש יחול חג הפסח.

עדיין אני לא יודע אצל מי אני אחגוג את החג. גם ככה חופשת המחלה שלי היא עד ה - 8 במאי. איך שאני רואה את המצב כרגע כנראה יאריכו לי בעוד חודש.

עברה לי מחשבה בראש שאם יהיה מזג אוויר טוב אולי להציע לשכנים שלי לפתוח שולחן בחצר ולקרוא את ההגדה. לפחות זה יהיה אפקטיבי יותר: הקריאה תעלה לשמיים יותר במהרה.

****************

אמא שלי דיברה איתי אתמול.

אחרי נתק של שבועיים.

כאילו לא קרה כלום. 

רצתה לדעת האם קיבלתי את הכסף מהביטוח לאומי ומה קורה עם העבודה. לכו תסבירו לה שהתפטרתי מהעבודה רק על היחס המגעיל של המנהלת שלי ושל הנהלת הרשת: למה לי להתעמת איתם? מה ייצא לי מזה בכלל? אם ממנים ילדה בת 25 לתפקיד של מנהלת קבלה ושאין לה שום ניסיון בניהול, שום אופק מקצועי, שום תעוזה וכולה רק אינטרסנטיות אז מה נשאר לנו?

מצד שני, ציפיתי מאמא שלי שתציע את עצמה לבוא ולבקר אותי, אך לא עשתה זאת. רק שבוע שעבר חל יום ההולדת שלי ולא דאגה להתקשר לאחל לי מזל טוב. 

אז, ציפיתי.

ציפיות יש רק לכריות.