על גילוי עצמי

                                 

אני כותב את הפרק הזה כסיכום ביניים. זהו הולך להיות פרק ארוך כאורך הגלות.

בילדותי הייתי ילד שמנמן. הייתי משקיע בלימודים, מגיע ללימודים מוכן אחרי שעשיתי שיעורי בית ולמדתי את החומר ואפילו יותר מכך. לא הייתי ילד מקובל בכלל, נחשבתי ילד חננה.

בגיל 9 עברתי אונס קבוצתי בשירותי הבנים בבית הספר על הרצפה שהייתה מלאה בשתן באחת מההפסקות. בעקבות האונס הקבוצתי סבלתי במשך 3 שנים מחרם שכבתי כלל בית ספרי (מיותר לציין, כי למרות ניסיונותיה של המחנכת בחודשים האחרונים של כיתה ח' לפני שנפרדנו וכל אחד ואחת פנה לבית ספר תיכון שהוא בחר לא צלחו). המורה לתנ"ך שהייתה עדה לאונס הקבוצתי לא דיווחה למנהל בית הספר היסודי שלמדתי בו בזמנו, מבחינתי היא הייתה שותפה לפשע, כשהיא ואני היינו עוברים ברחוב היא הייתה עוברת למדרכה שממול או הייתה עוברת עם מבט מושפל.

עד גיל 9 הייתי תלמיד מצטיין - ציונים של 80/90/100.

במשך 3 שנים האחרונות אחרי האונס סבלתי לא רק מהחרם השכבתי אלא גם משתיקה. לא הצלחתי לדבר בכלל. איבדתי את יכולת הדיבור. מתלמיד מצטיין התדרדרתי ברמת הלימודים לציונים של 60 ומטה, למורת רוחם של המורים ושל הוריי שלא הבינו מה קרה לי. לא הצלחתי להסביר את המקרה שעברתי לא להוריי, לא לאחותי, לא למורים שלי שלא לדבר על היועצת החינוכית של הבית הספר. חיכיתי בקוצר רוח לסיים את בית הספר היסודי ולהתחיל דרך חדשה בתיכון הרחק מאותם "חברי וחברות" מהכיתה שלי.

בשלהי הלימודים שלי ביסודי התחלתי לגלות את המיניות שלי. התחלתי לפנטז על גברים, במיוחד על גברים בוגרים ממני. והתחילו אצלי שאלות, תהיות: האם אני הולך להיות הומוסקסואל?

בתחילת התיכון התחלתי ברגל ימין. פרחתי מבחינה חברתית ולימודים. חזר לי הביטחון העצמי. חזרה לי יכולת הדיבור שלי למרות הגמגום. בכיתה י' הייתה חוויתי שוב נפילה נפשית: פלאשבקים ממקרה האונס חזרו ונשנו. התחלתי לעלות ולרדת במשקל בצורה קיצונית שכתוצאה מכך סבלתי גם מסחרחורות. בגלל שהייתי מקובל הן חברתית  והן על סגל המורים וההנהלה בתיכון יש לציין שהיועצת החינוכית זיהתה שישנה כאן בעיה מעבר ללימודים. למורת רוחם של הוריי שלא הבינו בכלל.

(יש לציין, כי לא סיפרתי להוריי דבר וחצי דבר על מה שקרה לי ביסודי. המשכתי לשמור על הסוד הנוראי הזה: שחפר וחפר לי בנפש הרגישה שלי. אישית, חששתי להגיע לצעד שדוד שלי מצד אמא שלי עשה בבגרותו: התאבדות!!! עד היום, בגילי המבוגר אני לא יודע למה הוא התאבד גם לא אמא שלי וגם לא אחיותיה. מצידן, זהו פצע פתוח).

אחרי מספר שיחות עם היועצת החינוכית של התיכון ובלחץ של הוריי התחלתי לקבל שיחות פסיכולוגיות בשירות הפסיכולוגי החינוכי של בת ים. נפלתי על פסיכולוגית שהייתה בשלבים מתקדמים של הריון ומודה ומתוודה: לא יכולתי להיחשף בפנייה. מעצם הבושה מהמקרה שקרה לי: שהרי אני נער מתבגר, אמור להיות גבר מה פתאום עברתי אונס קבוצתי? איך זה לא הגנתי על עצמי? איך לא נלחמתי על כבודי? 

בשלב מסויים עברתי מהפסיכולוגית שעמדה ללדת לפסיכולוג, צעד שהיה מבורך מבחינתי, אז. אותו פסיכולוג לא ויתר לי, הוא הרגיש באינטואיציות שלו שיש כאן קייס שחייבים לטפל בו במיידי. מפגש אחר מפגש אחר מפגש חפר לי עד ש........ באחד המפגשים פתחתי את הסכר, זה היה בתחילת כיתה יא'. פשוט סיפרתי לו את סיפור האונס: כל המרכז הפסיכולוגי החינוכי בבת ים הזדעזע מכמות הבכי, הצרחות והצעקות השבר שלי. הפסיכולוג עצמו היה צריך בעדינות וברגישות להרים אותי מהרצפה בפינה לכיוון הכיסא ולהשקות אותי במים על מנת שארגע. באותו יום לא יכולתי להמשיך לתפקד וחזרתי הביתה שבר כלי. אמא שלי לא הבינה מה קרה. אבא שלי חזר במיידי הביתה מהעבודה וגם לא הבין מה קרה. הסתגרתי בחדר. השיחות הפסיכולוגיות לא עזרו לי בסופו של דבר: הפסיכולוג נכשל. הוא לא יכל גם לספר להוריי שפנו אליו לא פעם בגלל חיסיון מטפל ומטופל.

המשכתי בלימודים שלי. הגעתי להישגים לימודיים טובים שלא הובילו אותי לבגרות מלאה כי לא אהבתי את המקצוע שלמדתי, הנהלת חשבונות ממוחשבת. סיימתי את התיכון והמשכתי לצבא, לשירות סדיר מלא של 3 שנים כתומך לחימה שיוצא כל יום הביתה. עדיין ממשיך לסחוב על גבי את סיפור האונס מבלי יכולת לספר על המקרה.

חיפשתי חום. חיפשתי תשומת לב. חיפשתי לשאת חן בעיניי אחרים. ויתרתי על כבודי. התקפי בכי בלתי מוסברים בתדירות גבוהה. התנהגות שהעידה על כך שישנה בעיה.

כשמונה או תשעה חודשים לפני השחרור קראתי איזה ראיון בשבועון "מעריב לנוער" על אונס של נערה מתבגרת. לא יכולתי יותר לספוג ואני זוכר שכתבתי לאותה עיתונאית מכתב ארוך שבו התרעמתי שלא מתעסקים עם אונס גברים. היא מיהרה ליצור איתי קשר וזה הוביל לפגישת ראיון ארוך שבו סיפרתי על המקרה בעילום שם. הראיון התפרסם. הנחתי את הראיון לפני הוריי בבקשה שיקראו אותו, אך הם לא קראו.

בעקבות ויכוח נוקב עם הוריי פלטתי את הסוד הנוראי ששמרתי עליו בבטן 12 שנה !!!!!! אחותי כבר הייתה נשואה כך שהיא לא הייתה בבית. היה בכי נוראי של שלושתינו. אמי לא הפסיקה לבכות ניסתה לחבק אותי אך לא נתתי לה כי שוב חוויתי את האונס על בשרי. אבי עמד זועם, כועס על סף בכי כשהוא לא ידע מה לעשות. אני יושב על המיטה שלי מכורבל בפינה מפחד, רועד, בוכה, צועק מכאב. הוריי לא הצליחו להבין מדוע אותו פסיכולוג לא סיפר להם על המקרה הזה, לא רצו להבין שזה עניין של חיסיון מטפל ומטופל. הם גם לא הצליחו להבין איך הצלחתי לשמור על הסוד הזה במשך 12 שנה? דבר אחד הם הבינו: שהנערות שלי הבגרות שלי נעלמה, נהרסה כליל מבלי שאותם אנסים לא מיצו את הדין.

עם השנים אחרי תהליך אימון אישי למדתי להשאיר את הסיפור האונס מאחור הרחק הרחק. התווספה לכך הידיעה שאותם אנסים קיבלו את עונשם: 2 מתוכם נכנסו לכלא בגלל אישומים פלילים שלהם, 2 נפטרו מוות טבעי ואחד נכנס ויוצא לכלא ולא מוצא את עצמו. עם רוב הכיתה שלי מהיסודי לא שמרתי על קשר למרות שכמה מבנות הכיתה ניסו לשמור איתי על קשר אך לא רציתי שום קשר שיזכיר לי את התקופה ההיא. ובצדק. לעומת תקופת התיכון שלי אני כן שומר על קשר עם חבריי וחברותיי אומנם לא רציף אבל שומר.

כשהייתי בגיל 22/23  הכרתי בחור ממוצא תימני והתאהבתי בו, למורת רוחם של הוריי שניסו בכל הכוח להפריד בינינו. גם המנהל שלי הישיר שידע עליי, למרות שלא הייתי מחוץ לארון באותה תקופה, התריע בפניי שהוא לא בשבילי.

הייתי עיוור,אז, הייתי מאוהב בו. 

הוא סיפר לי שהיו לו חיים קשים - שהוריו התנכרו אליו ובגלל זה היה צריך לעזוב את הבית ולעבור לעיר הגדולה, תל אביב. כבר אז היו אורות אדומים שהיו צריכים להידלק לי וסירבתי לראות ולהבין: הוא היה הולך לישון מאוחר והיה קם מאוחר, לא היה עובד וגם לא מתפרנס בעבודה מכובדת. הוא היה מבקש ממני כספים והלוואות שלא טרח להחזיר אותם בכלל וכתוצאה מכך נכנסתי לקשיים כלכליים נוראים. הוא ידע על מקרה האונס שלי והוא ניצל זאת וגם ניצל את התסביכים הנפשיים שהייתי נתון בהן. לאורך כל אותם שנים - היינו ביחד 7 שנים. נפרדנו ל - 8 שנים וחזרנו לעוד 4 שנים שבסיומם נפרדנו סופית, היינו כמו זוג נשוי ולאחותו קראתי גיסתי כשאיבדתי את אבי הוא לא בא לנחם אותי, כשחליתי בסרטן הוא לא ליווה אותי - בזמנו לא רציתי לראות ולהבין את זה. 

עם כל הקושי שבעניין התעלתי על עצמי וחתכתי ממנו. חסמתי אותו בכל דרך אפשרית.

היום אני מבין את זה טוב מאוד שהוא ניצל אותי טוב מאוד. בגללו איבדתי את האימון באנשים מהקהילה ומחוצה לה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני שואף לזוגיות כנה ואוהבת, אני רוצה לקבל אהבה ולתת אהבה. בזוגיות צריך לתת ולקבל.

היום אני מחוץ לארון כבר כמעט 17 שנה, כן יצאתי מהארון בגיל מאוד מאוחר (כולה בגיל 35). היום אני שלם עם עצמי ובטוח בעצמי לגבי מי שאני ומה שאני. אומנם ישנם מקרים, מילים שנאמרות, מעשים שנעשים שמחזירים אותי אחורה לתקופה של האונס: אני משתדל להרים את עצמי שוב חזרה ואומר לעצמי שלמרות שאני גיי, נושך כריות, אני לא מעוניין להיכנס לאותן פינות שאותם הומופובים או כאלה שיורדים עליי במרומז ו / או בגלוי.