☆ אתה מאוהב בה אתה אוהב אותה ובום ☆

לא בחרתי לבוא לעולם,

לא נשאלתי על רצוני,

מזמן הבנתי,אני לא כמו כולם,

לא ממוצע ולא בינוני

אומרים,כל אחד

הוא כזה מיוחד

וכל הנולד

ישאיר חותם לעד

אבל אצלי כנראה זה אחרת,

אני אולי קצת שקוף

אולי זאת החברה שבוחרת,

מי יישאר ומי יעוף

כל כך רציתי להשאיר כאן חותם,

כל כך רציתי,להביא קצת שינוי

אבל אני כנראה כזה תם

שלא מבין את גודל הסיכוי

מסתבר שהעולם עוד יתקיים בלעדיי

וכנראה גם אחרי כולם,

יבוא עוד תם אחריי,

וינסה לעשות שינוי בעולם

*********************

אני לא מפסיק לחשוב על מוות

אני לא מצליח להפסיק, בשבועיים האחרונים זה סובב אותי וזה פשוט מרגיש זוועה, אני כל הזמן חושב על המוות של האנשים החשובים לי, חושב על המוות של אנשים שבגדו בי, חושב על המוות שלי, חושב על המוות של העולם, חושב על המוות של הנשמה האנושית.......

אני מחכה לאיזושהי הודעה לא ברורה על מוות שיקרה מתישהו, ואין לי איך לשלוט בזה, אין לי שום כוח בזה, אבל אני עדיין מרגיש זוועה מלחשוב על זה, ומרוב שאני חושב על מוות אני לא חי את החיים שלי, ומבזבז אותם על לחשוב על הדברים שלא אספיק לעשות עד היום האחרון שלי

אני פשוט מפחד.......

*********************

יצאתי לריצה כי המחשבות עלייך התחילו להשתלט שוב על ראשי. אני יודע פאקינג 12 בלילה, זו לא ריצה של ספורט, זו ריצה של פורקן.. פורקן רגשות.

שמתי את האייר פודס שקנית לי בלונדון, מכנסי הנייק השחורים, לקחתי את הטלפון ויצאתי לעיר כשבחוץ אין כבר מכוניות.

התחלתי בכיכרות ליד הבית. הסתכלתי על הספסל שם, את יודעת על מה אני מדבר.. כמה התנשקנו שם בדייטים הראשונים.. אמאלה.

נשיקות, חיבוקים, ידיים אל.. בסדר בסדר, תירגעי, מה את מתעצבנת? אני לא אספר אני יודע שזה מביך אותך, נראה לך שאני אגלה?

אחרי כמה קילומטרים הגעתי לרוטשילד, הסתכלתי על הברים.

נזכרתי בכל הפעמים שהשתכרנו ביחד עם החברים. בכל הפעמים שהלכתי להשתין בחוץ ואת כמו "פולנייה" צעקת שאפסיק כי אנשים מתקרבים ועוברים.

משם לקחתי פנייה ימינה ועליתי בעלייה ממש ליד הבית של רוני, שבטח שונאת אותי היום אחרי הפרידה שלנו.

זה בסדר שהיא שונאת אותי, זה רק אומר שהיא באמת חברה טובה שאוהבת אותך. אני בטוח שהיא לא חשבה שזה יקרה לנו.

אחרי כמה רחובות עצרתי ברמזור מול המסעדה שאת הכי אוהבת. שליח של וולט נעמד לידי.

נזכרתי בלילות שהיינו מזמינים את הפאד טאי שאת אוהבת, מול הנטפליקס, בשמיכה, כשאני אוכל אותך מהצד ואת מחזיקה את ידי.

המשכתי עוד כמה רחובות והגעתי לבית של ההורים שלך. הצצתי וראיתי את העשן של הסיגריות, כנראה שאבא שלך במרפסת מעשן.

עצרתי לרגע. פתאום קלטתי שאין שום עשן. אני פשוט מתגעגע לבית הזה, אני מתגעגע לכולם ואני יודע שהם כועסים עליי, שאני חסר להם.. מרוב געגועים אני אשכרה מדמיין.

אחרי דקה שתיים המשכתי בריצה, הגברתי מהירות, כי הרגשות התחילו לרדוף אחריי שוב והפעם הם היו מהירים יותר. עד ש.. עד שהגעתי לים.

הגעתי לפינה שלנו, "הספוט" שלנו, שאף אחד לא מכיר. התיישבתי שם.

פעם בשבוע היינו הולכים לכאן לשעתיים, היינו מדברים על הכל, עם הריח של הים באוויר, רק שנינו בלי שום הפרעה.

והנה אני פה, ואת לא. וזה מרגיש כאילו פתאום המקום הזה איבד מהמשמעות שלו, זו לפחות ההרגשה.

אחרי עשר דקות קמתי וחזרתי חזרה. כשהגעתי לבית ראיתי את השכן שלי, מאור, עם הכלב שלו מסתכל עליי.

"מה אתה רציני אחי? מי הולך לריצה כזה מאוחר?" הוא שאל בדיוק כשהכופפתי ללטף את הכלב שלו שליקק את ידיי.

"זו לא ריצה של ספורט" סיננתי לעברו כשאני נכנס אל הבית ומסתיר את הדמעות.

"אה כן? אז מה זה?" הוא גיחך והמשיך לטייל ברחוב. ואני נכנסתי הביתה, פתחתי הטלפון והסתכלתי על התמונה שלנו שעדיין נמצאת על המסך שלי:"זו ריצה של פורקן.. פורקן רגשות"