רשומות

לא יודע מה קורה.....

אני תמיד מתאהב במי שאי אפשר. תמיד מתאהב בסטרייטים וצעירים ממני בחצי מהגיל שלי. מודה באשמה : לא מצליח להתאהב בבני גילי. במיוחד כשהם לא אסתתטיתיים וגם לא שומרים על היגיינה אישית. מה גם, שבחזות שלהם יש משהו שלא מושך אותי, בכלל. נכון: אני לא נסיך היופי. אין לי ריבועים בבטן. אני מעיד על עצמי כצ'אבי חמוד שכייף לשבת איתו ולצחוק איתו על הכל. ובכל זאת, אני מתאהב במה שאי אפשר. וזה די מתסכל אותי. גם אם ישנם צעירים ממני שמתעניינים בי זה לשם סטוץ בלבד, ובמקרה הגרוע ביותר זה בשביל ניצול כספי - מה שדי נפוץ בקהילה הגאה - שזה דוחה מאוד. גם אם אני מתאהב בבן גילי אזי הוא דוחה אותי כי אני לא נראה כמו נסיך היופי, שמבלה בחדר כושר ובסאונות. השאלה המתבקשת: מדוע גבר גיי חמוד כמוני לא בזוגיות? התשובה המתבקשת: רוב חברי הקהילה הגאה (99.99%) מבלים במועדונים ובסאונות של הקהילה. רוב חברי הקהילה מחפשים סטוצים. גם אם מחפשים קשר רציני, אזי הם באים עם רשימת מכולת לא מציאותית בעליל ולא מוכנים להתפשר בכלל ואם מתפשרים אזי זה לא על חדר כושר וריבועים בבטן. SORRY, אני מעיד על עצמי שאני לא טיפוס של חדרי כושר -

אני לא מקטר

אני כמו כל הישראלי המצוי שמתלונן שרע לו ושמח שטוב לו. בעצם, למה לי לקטר? יש לנו ראש ממשלה שנבחר לכהונה חמישית לראשות הממשלה. הכי טוב. מצב הכלכלי שלנו הכי טוב (בלי דוד), רק שהעשירים יותר עשירים והעניים יותר עניים, אוכלוסיית גיל הזהב אינה יכולה להתקיים בכלל ומעדיפים לוותר על התרופות בכדי להשיג אוכל. מצב ביטחון הפנים שלנו מעולה!!!!! רק שיש יותר גניבות, פריצות לרכבים שלא לדבר על בתים (רק שזה לא תופס כותרות בכלל), וכולי. מצב הביטחון הכי טוב שיש לנו. העיקר שראש הממשלה שלנו - שנבחר בפעם החמישית ברציפות - יישלם לחמאס מס שתיקה וכופר על מנת שלא יפגיז אותנו. אם לא יישלם נקבל הפגזת רקטות ליישובי עוטף עזה ויישובי לכיש. מצב התיירות שלנו בשיא. רק שהתיירים החכימו לא להזמין חדרים בבתי מלון במחירים מופקעים שלא לצורך, עיין ערך: תחרות האורויזיון 2019 בישראל. בתי המלון נשארו עם חדרים ריקים רק בגלל מחירים מופקעים ולא מוסברים בעליל, כשחודש אחרי מכן יהיה מצעד הגאווה השנתי בתל אביב. התיירים הגאים, ובצדק, מעדיפים לראות את התחרות מהבית על מנת שיהיה להם מספיק כסף לעשרה ימים של חגיגות מצעד הגאווה.

שנות ה - 70 במאה ה - 20 העולם היה נראה אחרת

כשהייתי ילד בשנות ה -  70 במאה ה - 20 העולם היה נראה אחרת. היינו יותר נאיבים. שכנים היו שכנים. הייתה יותר תמימות. העולם נראה עגול ויותר קטן. המוסר היה מוסר שהסיר במהירות האור את השחיתות. אישית, אני מתגעגע לימים ההם. כמובן, לא לימים של בית הספר היסודי שלמדתי. אם היה אפשר לקפוץ בזמן אזי הייתי מדלג על התקופה ההיא, במיוחד על השלוש שנים האחרונות בבית הספר. הסיפור ידוע, נדוש ונטחן מספיק מכל הזוויות. מצד שני, אני לא מתגעגע לחברויות של אז. מודה וירוחם. במבט לאחור, אלה לא היו חברויות של אמת. כשאני מסתכל לאחור לאותה תקופה אני מבין על עצמי הרבה מאוד דברים: לא הייתי בעל תעוזה. לא עשיתי דברים שהיינו אמורים לעשות כילדים / בני נוער. העדפתי תמיד להיות בסביבה המוכרת לי. לא הייתי ילד מרדן. בסלנג של ימינו: הייתי ילד חננה. רק היה חסר אז המשקפיים של היום. המשמעת והחינוך שקיבלתי בבית - השפיעו עליי גם ביומיום. אוי ואבוי אם לא הייתי מתנהג כראוי, כך הייתי אומר לעצמי. פחדתי מהצל של עצמי. חשבתי לתומי שמסתכלים עליי ועל כל צעד וצעד שעשיתי. סוג של חי בבית של האח הגדול. היום אני מבין מדוע הרבה התרחקו

סרטן הערמונית - פרק 6: אני מחפש רק לשתף, לדבר.

בשבוע הבא יחול שנה מאז שהתגלה אצלי סרטן. סרטן הערמונית. רק מבדיקת דם שיגרתית שהייתי מבצע כל חצי שנה מאז שאני בן 20. ההרגשה הראשונה שהייתה אז הלם. למה לי? מדוע אני? מה עשיתי? ומיד אחר כך נכנסתי למערבולת רגשות נוראית: כעס וזעם לצד בכי. האשמתי את העולם ואחותו שלא בזה שחטפתי סרטן ושאף אחד לא מבין אותי כראוי. בעוד שהיו חברים וחברות בודדים שחזרו ואמרו שאפשר לצאת מזה כל עוד תפסתי את זה בזמן. גם האורולוג שלי תפס את הראש ולא הבין מדוע דווקא לגבר בן גילי - אז הייתי בן 49 - זה התגלה. לצד הרגשות התחילו גם הריצות אחרי בדיקה אחר בדיקה על מנת לאשש את הגילוי. במקביל, גם לאסוף אינפורמציה ככל האפשר מהו סרטן הערמונית, שיטות הטיפול, אחוזי ההצלחה בטיפול, וכולי. במילים אחרות: להיות בשליטה. במקביל כל זה להמשיך בחיים היומיום שלי: עבודה, הדאגה לאמא שלי ולהיות אוזן קשבת בשבילה כשצריך, לטפל באלפונסו החתול שלי - שהשתדל להיות בקירבתי כל הזמן כי הרגיש שעוברת עליי תקופה לא קלה. שתבינו, אני לא מחפש איחולי בריאות מהירה. אני לא מחפש רחמים עצמיים. אני מחפש רק לשתף, לדבר. כשכל התוצאות איששו את התוצאה האחת והי

אני לא בוכה

לא מתיימר לבכות...... שקר!!!!! אני אמור להתיימר לבכות אך ללא הצלחה. כשאני חושב על רצף האירועים שעברו עליי בכמעט 7 שנים האחרונות אני מבין שאני אדם חזק מאוד. שהמשפט הידוע: "מה שלא הורג הוא מחשל" נכון מאוד. למרות שלא היה מזיק לי קצת לבכות על מנת לשחרר. מאז שאבי נפטר לפני כמעט 7 שנים - באוגוסט הקרוב זה יהיה 7 שנים - עצרתי הרבה מאוד מהרגשות שלי ושיניתי פאזה בכדי לטפל באמי שתבדל לחיים ארוכים - לא שהיא זקוק לטיפול יומיומי, תודה לאל, היא אישה חזקה ופעילה פשוט להיות לצידה ולהקשיב לה, כשיש צורך. לא בכיתי מאז שאבי נפטר. בעצם, רק בשבוע של השבעה בכיתי רק 3 פעמים: ביום הקבורה, ביום ההולדת שאבי היה אמור לחגוג 77 וחל במקום זה השבעה, וביום שקמנו מהשבעה. מאז לא בכיתי. לא שלא היה לי צורך לבכות, היה לי צורך גדול מאוד לבכות ולו רק בכדי לשחרר ולו במעט את הכאב, את הגעגועים אליו. בכיתי דרך אמי. ידעתי לאורך כל הדרך, שההדחקה הזאת של הרגשות תפגע בי במוקדם או במאוחר. גם ההתנתקות החד צדדית של אחותי מאיתנו לא הוסיפה, בעליל. עדיין, לא בכיתי ולו במעט. די האשמתי את ההדחקה הזאת בהתפרצות סרטן הערמונ

מכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו.

צפיתי עכשו בראיון עם ראש הממשלה באולפן שבת של חדשות ערוץ 12 ששודר אתמול (23.3). למען הסר הספק: אני לא מבין תומכיו של ראש הממשלה, נתניהו. נהפוכו: אני לא מבין אוהביו, בלשון המעטה. צפיתי ואיבדתי את העניין בראיון לא בגלל אופן הצגת השאלות על קרן מרציאנו - ששאלה את כל השאלות הקשות והלא מחמיאות כעיתונאית ראויה לשמה, למרות שהיו כאלה שתקפו אותה על כך שלא כיבדה את ראש הממשלה - ולא בגלל עמית סגל, שאני אוהב את הניתוחים המפולפלים שלו, אלא בגלל שלא היה לי נעים לראות את ראש הממשלה שנמצא תחת חשדות כבדים ועם המלצות להעמדת לדין. כשהוכרז על בחירות 2019 כולנו ידענו שהולכים להיות בחירות יצירתיות עם הרבה מאוד ליכלוך ורפש. לא היה לי נוח כשהיו חשדות כנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בגין עבירות כספים. לא היה לי נוח כשאהוד אולמרט היה חשוד בעבירות לקיחת שוחד שבעקבות כך הועמד לדין ושבעקבות זה נכנס לכלא. באותה מידה, לא נוח לי שראש הממשלה נתניהו - ששוב, אני לא מבין תומכיו - הוכרז כחשוד בתיקי 1000 + 2000 + 3000 + 4000 ושישנה המלצה להעמדה לדין תחת שימוע ועכשו יצאה עוד פרשה שהוא קיבל דיווידנדים ממכירת הצוללות ל

קירוב לבבות - חלום או מציאות?

****פרק שפורסם לפני כמעט 3 שנים ועדיין רלוונטי להיום. בכוונה לא שיניתי אף מילה בו והשארתי כמות שהוא***** גילי מוסינזון מן ההגינות, אני חייב להתוודות שאני לא מכיר את גילי מוסינזון. הייתי מקוראיו הנלהבים של אביו המנוח כשכתב את סידרת הספרים חסמב"ה. כשראיתי את גילי כשחקן כדורסל - לטובה ולרעה כאחד - נדלקתי עליו. הוא היה ועדיין נשאר חתיך. כשהוא העלה פוסט ברשת החברתית פייסבוק ביום העצמאות בו התוודה כי הוא נמשך לשני המינים לא היה מאושר ממני בעולם: שאפתי ורציתי שיהיה לי סיכוי אצלו, ולו במעט. כמו כן, רציתי להכיר אותו כאדם, למרות היותו אדם בעייתי, כהגדרת העיתונאים, למרות שלדעתי הוא רצה להביע את עצמו ולשחרר מחסומים של הרבה מאוד זמן בגלל התדמית על שחקן כדורסל.  כשפוטר מניהול מועדון הילדים בקבוצתו "הפועל תל אביב" כעסתי מצד אחד וכאב לי עליו כאדם וכחבר ברשת החברתית הנ"ל מצד שני. גם אם הדברים שגילי אמר, אומר ויאמר הם לא מסוגננים כפי שהחברה מבקשת והם נאמרים בלי סינון הם רק מוכיחים שגילי הוא מלח הארץ. הדברים נאמרו - נאמרים ויאמרו במישרין וטוב שכך: לפחות כאדם הוא לא מסתתר מאחורי

Here I am

יצאתי מהארון פורמלית בגיל 35 בפני החברים שלי. קרי: לפני 15 שנה. עד אז מי שידע ידע.  לקח לי זמן כי הייתי צריך להתבשל, להתבגר ולהפנים עם הנושא שאני גיי. יצאתי במכתב אישי לכל אחד ואחת. התגובות היו מאוד תומכות ומאוד אוהדות. להפתעתי. חברים וחברות הקרובים שלי אז והיום התרגשו וגם ידעו להגיד שהם ידעו והמשיכו לתמוך מבחינתם לא חל שום שינוי בחברות שבינינו.  לצאת מהארון בגיל 35 זה היה מאוד מאוחר ומאוד מורכב, במושגים של אז והיום. לא שאני מתחרט על כך. הייתי יותר בוגר ויותר שלם עם ההחלטה הזאת מאשר אם הייתי יוצא בגיל 21 או 22. לא אשקר ולא אכחיש שהיו חברים וחברות שעם היציאה מהארון חתכו את הקשר איתי. לא שאני מצטער על כך זה חיזק וחישל אותי בידיעה שהם לא היו חברי אמת. מי שלא רוצה בחברתי אני לא רודף אחריו או אחריה.  היה בי קורטוב של עצב ואכזבה, אך השלמתי עם זה. ניסיתי אז לפעול בקרב כמה וכמה ארגונים המזוהים עם הקהילה הגאה על מנת למנף את הסיפור האישי שלי כלפיי בני הנוער המתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם - זכרתי את שנות נעוריי ובגרותי טוב מאוד כמה התלבטתי ביני לבין עצמי האם אני כן או לא גיי, ב

הגיע הזמן להעצמה בקהילה הגאה

בילדותי כעסתי על הרבה מאוד דברים קטנים שהיו אז חשובים לי מאוד. כעסתי שנולדתי עם שיער שחור ומקורזל. כעסתי שנולדתי עם עיניים חומות ולא עם עיניים כחולות. כעסתי שהייתי ילד שמן וחנון. רציתי להיות כמו השחקנים החסונים, בהירי עיניים והשיער החלק והבלונדיני. ולא רק השחקנים אלא כמו בני כיתתי המקובלים שהיו. אז קרה מה שקרה בילדותי שכתוצאה מכך עברתי חרם כיתתי ושכבתי. הדברים הללו יצרו אצלי קרע עמוק וחוסר אימון משווע מצד אחד והרצון להיות מקובל מצד שני. בילדותי לא השלמתי עם הופעתי החיצונית. בניתי מסביבי חומה מבטון. פיתחתי חוש הומור ציני עד כדי כאב שמלווה אותי עד היום, ישנם אנשים שנהנים מהחוש הומור הזה וישנם כאלה שנפגעים ממנו. בעצם, צעקתי באמצעות החוש הומור הזה: זה אני וזה מה שאני על אפכם ועל חמתכם. עם השנים למדתי לקבל את עצמי כמות שאני. התגברתי על המקרה שעברתי בילדותי והשארתי אותו רחוק רחוק בעבר. הבנתי שיש לי חוסן נפשי חזק יותר מהחוסן הגופני. הרחקתי את עצמי מאחרים שלא רצו את קרבתי בגלל עצם היותי גיי. לא הצטערתי על כך. מי שלא רוצה את קרבתי שייבושם לו, יבוא היום מתישהוא שהוא ירדוף אחריי. בעשר

לא לסטוקריות !!!!!!

לפני מספר חודשים חידשתי את המנוי שלי באחד מאתרי ההכרויות של הקהילה הגאה.  לא שציפיתי להכיר משהו רציני מהאתר במחשבה שזה אתר לא רציני בכלל.  הכרתי משהו מהאתר הזה. למרות שמהתמונות שלו הוא לא מצא חן בעיניי נתתי לו הזדמנות. הוא היה בן גילי. לא חתיך הורס. לא עם קוביות בבטן. וממש לא דוגמן. עם הזמן הבנתי למה הוא לא מצא חן בעיניי: הבן אדם הוא סטוקר. ממש אובססיבי כלפיי.  השיא היה שהוא תכנן לנו יום כייף ביחד ביום שישי, כשלאורך כל הדרך טענתי בפניו שלא יתכנן שום דבר משום שהמשמרת שלי לא מבוטלת עדיין, בסופו של דבר הייתי באמת ללכת לעבודה והוא נותר לבד. עם התיכנונים. כשהודעתי לו ערב קודם, שהמשמרת שלי לא מבוטלת ואצטרך ללכת לעבודה הוא צינזר אותי ואף התעלם. למחרת כשכבר הייתי בעבודה הוא החל לשלוח לי הודעות בלי הפסקה בוואטצאפ, בפייסבוק - שלטענתו הוא לא משתמש ברשת החברתית הזאת ופתאום התחיל להשתמש בה. ביקשתי ממנו שיפסיק כי זה מטריד אותי ומשום שאני עם אנשים שמתארחים במקום העבודה שלי, אך ללא הועיל. משם הוא המשיך לשלוח לי הודעות גם דרך אותו אתר ההכרויות שבו הכרנו.  יצאתי להפסקה בת 2 דקות שבה חסמתי אותו בכל

וואו..... בן 50

מי מאמין שאני בן 50. בעוד שלושה ימים. חשבתי לתומי כשאגיע ליום הולדת 50 זו תהיה סיבה למסיבה...... אז חשבתי. לא חשבתי שליום ההולדת שלי אהיה עמוק בתוך ריצות בנושא בדיקות רפואיות, קרי: סרטן הערמונית. אומרים לי שזה בר-טיפול, אם תופסים את זה בזמן. למרות שסרטן הערמונית אופייני לבני 70 פלוס ולא לגברים בגיל שלי. בימים האחרונים אני משתעשע במחשבה שאולי הולכים להפתיע אותי במסיבת הפתעה ליום הולדתי החמישים. כשכל פעם עלתה המחשבה פסלתי אותה משום שאני מזכיר לעצמי שלא לצפות לכלום. למרות שגיל חמישים זה לא הולך בכדי, יום הולדת 50. למרות שלאחרים חוגגים יום הולדת 50 בשמחה גדולה. נזכרתי במה שאבי ז"ל סיפר לי על אביו, שהיה אדם רגיש מאוד ונפטר מהתקפת לב בבית. היה בן 50+ במותו. אומנם לא זכיתי להכירו - את סבי ז"ל - אבל אני נושא את שמו. בגאון. מדי פעם מוגנבת מחשבה שהאם המכתוב שלי זה לסיים את חיי בגיל 50 ולא בגיל 70 כפי שאנחנו מבקשים? כמו כל שנה, גם ביום הולדתי השנה אני עובד. למחרת היום אני אהיה בחופש. התוכנית שלי ליום חופש הוא לקום מוקדם בבוקר ולעשות הליכה לאורך הים, מה שלא עשיתי הרבה זמן, ע

סרטן הערמונית - פרק 5: בילבול וחוסר הבנה

תוצאות הביופסיה הראו בוודאות שיש לי סרטן. כרגע, כמתנת יום הולדת, קיבלתי זימון לבדיקת PET/CT שתבדוק האם ישנן גרורות או שלא. זו בדיקה גרעינית. וכשאקבל את התוצאות הללו עליי להחליט בשיתוף עם האורולוג איזה טיפול הוא אפקטיבי: 1. כריתה רדיקלית של הערמונית שאינה אפקטיבית משום שהסרטן עלול לחזור. 2. טיפול כימותרפיה בשילוב הורמונלי. 3. הקרנות עם שילוב הורמונלי. התגובה הראשונה שלי הייתה ביטול האופציה הראשונה בגלל שהיא לא אפקטיבית ושייתכן שהסרטן עלול לחזור. אזי, מבין שתי האופציות האופציה השלישית היא הכי אפקטיבית. החלטתי על האופציה השלישית עוד בטרם עברתי את הבדיקה הגרעיתית - PET/CT. מידת הסרטן כפי שהוא נמדד בביופסיה היא P5, שלב לפני הקריטי והמסוכן. מצד אחד, ישנם חברים וחברות שיודעים להקשיב ולתת תמיכה ועידוד בנושא, גם אם זה אוזן קשבת בכלל. מצד שני, ישנם "חברים" שעובדים במקביל אליי שממש לא מתייחסים אלייך ולבעיות האישיות שלך, במיוחד הבריאותיות, והם פועלים רק אני ואני ואני בלבד. הם לא מבינים שגם אני בן אדם, עם רגשות, בעיות בריאותיות במיוחד עכשו שיש לי סרטן הערמונית. אומנם, הסרטן ב

דין האלימות המילולית כדין האלימות הפיזית

היום בבוקר - יום ראשון (17.2) - התבשרנו כי שר הרווחה חיים כץ אימץ שורת המלצות שיאפשרו לזוגות לה"טבים הליך אימוץ מקל. בין היתר,הבקשה העצמאית להכרה בהורות משותפת תוגש בעלות של מאות שקלים בלבד - וגם לפני הלידה. לטענת השר חיים כץ, ששומרים על איזון בין הקלה בהליכים משפטיים לבין שמירה על טובת הילד. מדובר כאן על הקלה באופן משמעותי בהליכי הכרה להורות לבני הזוג שאינם אבות או אימהות ביולוגיים. זוהי החלטה טובה בעוד שלב בהכרה בקהילה הגאה. כמובן, שעלינו ללמוד את הקריטריונים ונבדוק הכצעקתה. אני מקווה שיהיו כללים ברורים שיקצרו את ההליכים ומאמץ להורים אבל גם שלא תיחסם הדרך להסדרת ההורות גם לאבות וגם לאימהות שאינם עומדים בכללים הנוקשים. יד כה הממשלה הבטיחה לתקן את חוק האימוץ וחוק הפונדקאות ולצערי זה עוד לא קרה. אני רק תוהה, השר חיים כץ: האם ההחלטה הזו עכשו 50 ימים לפני הבחירות 2019 האם הכוונה היא לגרוף קולות בקלפי או האם זו החלטה אמיתית וכנה? לטעמי האישי, זו החלטה לשם גריפת קולות בקלפי ואינה החלטה אמיתית. מיד אחרי הבחירות והרכבת הממשלה - במידה ונתניהו ייבחר לראשות הממשלה, מה שנראה כרגע ר

סרטן הערמונית - פרק 4: ההשלמה והתובנות

אני אתחיל מהסוף: אני אחרי הביופסיה. אני ממתין לתוצאות. מחר - יום ראשון (17.2) עברו שבועיים מהביופסיה. מצד אחד, אומרים לי אנשים שאם זה היה סרטני היו מתקשרים אליי במיידי כעבור מספר ימים מהביופסיה ואם לא התקשרו מאז זה אומר שהכל תקין. מצד שני, הלב עדיין חושב על חמישים אחוז - חמישים אחוז ובאיזה שהוא מקום יש את החשש מהנורא מכל. כשאני חושב על כל מה שעברתי במשך העשרה חודשים האחרונים כל המתח והסבל הזה זה ממש שינה את החשיבה שלי וההבנה שבעצם לא הכל בטוח בחיים שלנו. אין דבר וודאי ובטוח בחיים. היו רגעים שרציתי לוותר על הכל ולקבל את גזר הדין. והיו רגעים שישבתי עם עצמי ושאלתי את עצמי למה זה מגיע לי? למה עכשו? למה 6.5 שנים אחרי שאבא נפטר זה הגיע לי, דווקא לי? הייתי מרגיע את עצמי שדווקא זה טוב שהמשכתי בשיגרת הבדיקות הדם הכלליות וכך התגלה שיש לי בעיה ואני יכול לטפל בה בזמן. אחרי הסחבת וההמתנה הארוכה ביצעתי את ה - MRI ערמונית. זה היה ביום שני. יצאתי די מסוחרר ועם בחילות שלא פסקו. חשבתי אז לתומי שזה כחלק מהשפעת החומר שהזריקו לי בכדי לבצע את ה - MRI. תחושת הלב והבטן לא היו טובות בכלל. החששות היו מ

אוי לך, ארצי מולדתי. באשר אבדת.

ראש הממשלה שלנו כמו הנשיא טראמפ  נוהג בפלגנות, בריב ובמדון בין תושבי המדינה. מטיל פחדנות ורפש בקרב העם שלו. מנהיגים משקרים בלי בושה ופשוט ממציאים שקרים. הוא מתנשא עלינו: עיינו ערך אורנה פרץ מקרית שמונה.  נוסע לעומאן להיפגש עם הסולטאן ולוקח איתו את אישתו על חשבון מי? על חשבוננו כמובן.  בנו יאיר תוקף מילולית אשת תקשורת, שאפשר להסכים עם דעותיה ואפשר שלא להסכים, אבל לא לכנות אותה בשמות גנאי שמביישים והם מעידים על חינוך לקוי. העיקר, ראש הממשלה טוען שהוא הורה מעולה ואישתו פסיכולוגית בעלת הישגים בתחום הילדים. אם הבן שלו יצא כפי שיצא אז..... אבוי ואבוי לנו על בן שמסרסר בנות תמורת כסף. אותו בן תוקף כל שני וחמישי עיתונאי פרשן שנפצע במלחמת יום כיפור. ממשלתו אינה מתפקדת בשום תחום אפשרי לטובת הביטחון, חברה רווחה, כלכלה. תושבי שדרות ועוטף עזה סובלים כל שבוע מבלוני תבערה ורקטות. אוכלוסיית גיל הזהב מחטטת בפחים בכדי למצוא אוכל לאכול משום שמכספי הביטוח לאומי הם לא יכולים להתקיים: שהרי הם צריכים לקנות תרופות, לשלם חשבונות. העניים נהיים יותר עניים והעשירים נהיים יותר עשירים. אין ביטחון בכלל!!!! אני

הסכם שלום עם הממלכה הסעודית - כאן, עכשו ומיד.

מאז ומתמיד טענתי שאנחנו חייבים לחזק את הסכמי השלום שלנו עם הממלכה ההאשמית של ירדן ועם מצרים. עם מצרים נכון השלום הוא שלום קר ויש לחמם אותו. לתת מקום גם לחרם התרבותי על מנת ששני הצדדים יבינו שהשלום יותר מועיל ופורה מאשר חרם תרבותי. עם הממלכה ההאשמית של ירדן מתמיד ניהלנו קשרים עוד לפני הסכמי השלום. יש לנו איתם את הגבול הארוך ביותר. יש לנו אינטרסים ביטחוניים וכלכליים כאחד. לאור ההתפתחויות עם האירנים והחיזבאללה שמהווים איום כולל על האזור - חובה עלינו לחזק את הקשרים עם מצרים וירדן, להעביר דרכם מסרי פיוס ורצון טוב להסכם שלום עם הממלכה הסעודית. ברגע שנשיג הסכם שלום עם הממלכה הסעודית נוכל ארבעתנו לעמוד כנגד האיום של איראן ושלוחותיה. לצערי הרב, עם הפלסטינאים לא ייצא כלום: לא יהיה שום פיתרון מדיני שהרי הפלסטינאים הם הווארסיה של ימינו של הפלישתים מהתנ"ך. אני לא מתיימר להשיא עצות לנתניהו מאחר והוא מציג את עצמו כידען ומבין גדול והוא לא מבקש הצעות מאחרים, במיוחד מסמולאנים מחוררי מלחמות כמוני. אני כן מתיימר לקרוא לנתניהו, לנשיא א-סיסי, למלך עבדאללה ה -2 המלך הירדני, למלך סעודיה להיפגש

קצת חמלה, רבותיי. רק חמלה.

יום כיפורים שנת 2018. השנה החלטתי שאני לא צם. מאז שהייתי בן 9 אני צם, במשך 40 שנה. הייתה לי תמיד יראת כבוד מהיום הזה: הפחד, החשש מעוצמתו של היום ושל הצום. במשך השנים די סבלתי מתופעות הצום ולא רק מתופעות הצום אלא גם כאבי גב תחתון, כאבי ראש, מהקושי בלהתפנות בשירותים, וכו'. השנה החלטתי לא לצום לא בגלל הסיבות הנ"ל אלא בגלל שהגעתי לתובנה: אם אני שומר על כבוד האדם באשר הוא ונזהר בכבודו, יודע גם לבקש סליחה - ולו במקרה של ספק קטן כלשהו - אז מדוע עליי לצום? שהרי אני נוהג כל השנה על פי דברי הפסוק: "המקום אינו סולח לאדם עד אשר זה לא מבקש סליחה מחברו".  מדוע עליי להחמיר עם עצמי על פי דיני יום כיפור כשהחרדיים - הלאומיים והספרדים כאחד - עצמם אינם מחמירים עם עצמם? כמובן, אני מקפיד על מנהגי ערב יום כיפור כפי שספגתי מבית אבי ואמי. אחד מהם הוא העלייה לקברה של סבתי האהובה ז"ל, שהשנה מלאו 40 שנה לפטירתה, סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - קבורה בבית העלמין שבחולון. עד לפני 6 שנים, כשאבי היה עוד בחיים היינו עולים ביחד לקברה אומרים תהילים על קברה שוטפים את קברה ומבקשים בקשות

הקדמת בחירות - למה זה טוב לנו

בימים האחרונים מדברים על הקדמת הבחירות. על רקע: חוק הגיוס שלא עובר כמו שצריך. על רקע החקירות כנגד ראש הממשלה. כנראה, שלראש הממשלה נמאס לנהל ממשלה ימנית לאומית קיצונית כי הוא מבין שהוא לא יכול למשול כמו שצריך. או לחילופין: הוא מרגיש שהוא לא יכול למשול עוד יותר לאור החקירות שכנגדו. לכולם ברור לחלוטין, שאני לא מאוהביי ראש הממשלה, בנימין נתניהו - לא שאני שונא אותו רק לא אוהב אותו כאדם וכאישיות - וגם לא מתומכיי מפלגת הליכוד. מצד שני, תמיד טענתי שאם יעמדו בראש המפלגה אדם - כמו: סילבן שלום, גדעון סער - שהוא שקול, בעל יושרה אישית ופוליטית, מציג את עמדותיו הפוליטיות הלא קיצוניים, הייתי בוודאי ובוודאי מתחיל לשקול ברצינות להצביע לאותו מנהיג הליכוד.  כל עוד שאין אישיות פוליטית הנכונה בראש המפלגה הזאת אני ממשיך לפטור את עצמי מלהצביע עבור המפלגה הזאת. אני מבקש להבהיר כאן ברשי גליי: לא לאבי גבאי מהמחנה הציוני ולא ליאיר לפיד יש סיכוי לנצח את בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מאחר ושניהם במשך שלוש וחצי שנות ממשלת נתניהו הרביעית לא שימשו אופוזיציה רצינית ולעומתית לממשלה הזאת. הממשלה שי

סרטן הערמונית - פרק 3: הסחבת הבלתי נסבלת של מערכת הרפואה

אני מבקש להבהיר דברם מראש: יש במשפחתי 5 רופאים, כל אחד ואחת בתחום שונה. כתוצאה מכך יש לי הערכה גדולה וכבוד לתחום הרפואה. אני לא מסכים עם האלימות הגואה כלפיי אנשי הרפואה וכלפיי האחיות במדינת ישראל משום שהם מבצעים עבודת קודש, אני מזדהה עם עבודתם בגלל אנשי הרפואה במשפחה שלי. אני לא מסכים עם הבירוקרטיה שיש במערכת הרפואה. למרות אנשי הרפואה שיש לי במשפחה, אני מגלה אפס סבלנות וסובלנות לסחבת הקיימת במערכת הרפואה. יותר משלושה חודשים שולחים אותי מפה לשם, תביא את הטופס הזה, תשלח את הטופס הזה, לא שלחת את הטופס הזה תביא את הטופס הזה.  סופסוף, אחרי המתנה מורטת עצבים אישרו לי MRI ערמונית, בבית חולים שיבא. הכל טוב ויפה. כשהתקשרתי לתאם תור בזימון תורים ביקשו שאשלח את ההפנייה ל - MRI. כמו כל תלמיד טוב שלחתי את הטפסים הרלוונטים - ההפנייה, שלושת ממצאי בדיקות הדם השונות שעשיתי בהפרשים של שבועיים / שלושה. קיבלתי אישור במסרון שאכן הם קיבלו את הטפסים. ואז.................. יום אחד "בום" קיבלתי טלפון מבית חולים שיבא שבו הם מודיעים לי שחסר להם את טופס של האורולוג שמסביר מדוע עליי לעשות MRI. ש