אני לא בוכה
לא מתיימר לבכות......
שקר!!!!! אני אמור להתיימר לבכות אך ללא הצלחה.
כשאני חושב על רצף האירועים שעברו עליי בכמעט 7 שנים האחרונות אני מבין שאני אדם חזק מאוד. שהמשפט הידוע: "מה שלא הורג הוא מחשל" נכון מאוד. למרות שלא היה מזיק לי קצת לבכות על מנת לשחרר.
מאז שאבי נפטר לפני כמעט 7 שנים - באוגוסט הקרוב זה יהיה 7 שנים - עצרתי הרבה מאוד מהרגשות שלי ושיניתי פאזה בכדי לטפל באמי שתבדל לחיים ארוכים - לא שהיא זקוק לטיפול יומיומי, תודה לאל, היא אישה חזקה ופעילה פשוט להיות לצידה ולהקשיב לה, כשיש צורך.
לא בכיתי מאז שאבי נפטר. בעצם, רק בשבוע של השבעה בכיתי רק 3 פעמים: ביום הקבורה, ביום ההולדת שאבי היה אמור לחגוג 77 וחל במקום זה השבעה, וביום שקמנו מהשבעה. מאז לא בכיתי. לא שלא היה לי צורך לבכות, היה לי צורך גדול מאוד לבכות ולו רק בכדי לשחרר ולו במעט את הכאב, את הגעגועים אליו. בכיתי דרך אמי. ידעתי לאורך כל הדרך, שההדחקה הזאת של הרגשות תפגע בי במוקדם או במאוחר. גם ההתנתקות החד צדדית של אחותי מאיתנו לא הוסיפה, בעליל.
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
די האשמתי את ההדחקה הזאת בהתפרצות סרטן הערמונית. בשלבים הראשונים כשנודע לי על המחלה כעסתי על כל העולם ואחותו למה לי זה מגיע. בימים שהגיעו אחר כך אמרתי שאני מקבל את רוע הגזרה שאני מרים את הידיים ואני מוכן למות: השלמתי עם הידיעה שאני הולך למות, למרות שישנה סידרת טיפולים שמביאה להחלמה מהמחלה, פשוט כבר הייתי משולל כוחות נפשיים וגופניים להילחם במחלה. אמרתי לעצמי, אולי אחותי תתרכך ותבין שזמני עומד להסתיים ותרצה להיות בחברתי.
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
בני המשפחה שפעם חשבתי לתומי שהם בני משפחה ואמורים לתמוך ולעמוד לצידי כשיש צורך התרחקו ממזמן. וכשהתקשרו הם התקשרו רק בכדי לחטט ולנבור על מנת שיהיה להם חומר להמשך הרכילות ולסובב את המאכלת עוד ועוד. למען הסר הספק, בני המשפחה שלי אנשים חכמים, משכילים בעלי תואר שני כל אחד בתחומו.
בתמימותי כשסיפרתי להם על המחלה וביקשתי ולו רק תמיכה נפשית נאלמו דום. כל אחד ואחת נכנס / ה לחור שלו / שלה ונאלם דום. אז, שאלתי את עצמי: למה הייתי חייב לספר? למה הייתי חייב לשתף? למה ציפיתי מהם? מה חשבתי לעצמי באותו זמן כשנחשפתי למחלה וששיתפתי, שהרי יש אנשים רעים בעולם הזה?
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
הגעתי לתובנה שאני לא יכול לחנך את האחרים. הם לא ראויים שאני אחנך אותם. והכוונה גם לבני המשפחה שלי. מי שלא רוצה להיות בקשר איתי לא צריך שלא יהיה. הכוונה גם לבני המשפחה שלי. אומנם, לא טוב האדם להיות לבדו. אני מעדיף לנתב את האנרגיות שלי לדברים יותר חשובים לי ולמצוא את הזוגיות שתתאים לי ושתעשה לי רק טוב. מי שלא טוב בקשר איתי שיהיה לו יום טוב. אלוהים עדי כמה שניסיתי לשמר את הקשר עם בני המשפחה שלי לפחות בשבע השנים האחרונות, כמעט, אך ללא הצלחה. סבבה. אין בעיה. זה שאני לא גר בחווילה או לא גר בהוד השרון ואין לי פנטאהוז זה לא אומר שאני בן אדם עם רגשות. לפחות אני עם הרגליים על הקרקע ומעדיף לא לא לחיות בלה - לה - לנד. אם טוב להם ככה, שייבושם להם.
ובכל זאת, עדיין, לא בכיתי ולו במעט. וזה כואב לי לא פחות.
שקר!!!!! אני אמור להתיימר לבכות אך ללא הצלחה.
כשאני חושב על רצף האירועים שעברו עליי בכמעט 7 שנים האחרונות אני מבין שאני אדם חזק מאוד. שהמשפט הידוע: "מה שלא הורג הוא מחשל" נכון מאוד. למרות שלא היה מזיק לי קצת לבכות על מנת לשחרר.
מאז שאבי נפטר לפני כמעט 7 שנים - באוגוסט הקרוב זה יהיה 7 שנים - עצרתי הרבה מאוד מהרגשות שלי ושיניתי פאזה בכדי לטפל באמי שתבדל לחיים ארוכים - לא שהיא זקוק לטיפול יומיומי, תודה לאל, היא אישה חזקה ופעילה פשוט להיות לצידה ולהקשיב לה, כשיש צורך.
לא בכיתי מאז שאבי נפטר. בעצם, רק בשבוע של השבעה בכיתי רק 3 פעמים: ביום הקבורה, ביום ההולדת שאבי היה אמור לחגוג 77 וחל במקום זה השבעה, וביום שקמנו מהשבעה. מאז לא בכיתי. לא שלא היה לי צורך לבכות, היה לי צורך גדול מאוד לבכות ולו רק בכדי לשחרר ולו במעט את הכאב, את הגעגועים אליו. בכיתי דרך אמי. ידעתי לאורך כל הדרך, שההדחקה הזאת של הרגשות תפגע בי במוקדם או במאוחר. גם ההתנתקות החד צדדית של אחותי מאיתנו לא הוסיפה, בעליל.
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
די האשמתי את ההדחקה הזאת בהתפרצות סרטן הערמונית. בשלבים הראשונים כשנודע לי על המחלה כעסתי על כל העולם ואחותו למה לי זה מגיע. בימים שהגיעו אחר כך אמרתי שאני מקבל את רוע הגזרה שאני מרים את הידיים ואני מוכן למות: השלמתי עם הידיעה שאני הולך למות, למרות שישנה סידרת טיפולים שמביאה להחלמה מהמחלה, פשוט כבר הייתי משולל כוחות נפשיים וגופניים להילחם במחלה. אמרתי לעצמי, אולי אחותי תתרכך ותבין שזמני עומד להסתיים ותרצה להיות בחברתי.
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
בני המשפחה שפעם חשבתי לתומי שהם בני משפחה ואמורים לתמוך ולעמוד לצידי כשיש צורך התרחקו ממזמן. וכשהתקשרו הם התקשרו רק בכדי לחטט ולנבור על מנת שיהיה להם חומר להמשך הרכילות ולסובב את המאכלת עוד ועוד. למען הסר הספק, בני המשפחה שלי אנשים חכמים, משכילים בעלי תואר שני כל אחד בתחומו.
בתמימותי כשסיפרתי להם על המחלה וביקשתי ולו רק תמיכה נפשית נאלמו דום. כל אחד ואחת נכנס / ה לחור שלו / שלה ונאלם דום. אז, שאלתי את עצמי: למה הייתי חייב לספר? למה הייתי חייב לשתף? למה ציפיתי מהם? מה חשבתי לעצמי באותו זמן כשנחשפתי למחלה וששיתפתי, שהרי יש אנשים רעים בעולם הזה?
עדיין, לא בכיתי ולו במעט.
הגעתי לתובנה שאני לא יכול לחנך את האחרים. הם לא ראויים שאני אחנך אותם. והכוונה גם לבני המשפחה שלי. מי שלא רוצה להיות בקשר איתי לא צריך שלא יהיה. הכוונה גם לבני המשפחה שלי. אומנם, לא טוב האדם להיות לבדו. אני מעדיף לנתב את האנרגיות שלי לדברים יותר חשובים לי ולמצוא את הזוגיות שתתאים לי ושתעשה לי רק טוב. מי שלא טוב בקשר איתי שיהיה לו יום טוב. אלוהים עדי כמה שניסיתי לשמר את הקשר עם בני המשפחה שלי לפחות בשבע השנים האחרונות, כמעט, אך ללא הצלחה. סבבה. אין בעיה. זה שאני לא גר בחווילה או לא גר בהוד השרון ואין לי פנטאהוז זה לא אומר שאני בן אדם עם רגשות. לפחות אני עם הרגליים על הקרקע ומעדיף לא לא לחיות בלה - לה - לנד. אם טוב להם ככה, שייבושם להם.
ובכל זאת, עדיין, לא בכיתי ולו במעט. וזה כואב לי לא פחות.
תגובות