שנות ה - 70 במאה ה - 20 העולם היה נראה אחרת
כשהייתי ילד בשנות ה - 70 במאה ה - 20 העולם היה נראה אחרת.
היינו יותר נאיבים. שכנים היו שכנים. הייתה יותר תמימות. העולם נראה עגול ויותר קטן. המוסר היה מוסר שהסיר במהירות האור את השחיתות.
אישית, אני מתגעגע לימים ההם.
כמובן, לא לימים של בית הספר היסודי שלמדתי. אם היה אפשר לקפוץ בזמן אזי הייתי מדלג על התקופה ההיא, במיוחד על השלוש שנים האחרונות בבית הספר. הסיפור ידוע, נדוש ונטחן מספיק מכל הזוויות.
מצד שני, אני לא מתגעגע לחברויות של אז. מודה וירוחם. במבט לאחור, אלה לא היו חברויות של אמת.
כשאני מסתכל לאחור לאותה תקופה אני מבין על עצמי הרבה מאוד דברים:
לא הייתי בעל תעוזה. לא עשיתי דברים שהיינו אמורים לעשות כילדים / בני נוער. העדפתי תמיד להיות בסביבה המוכרת לי.
לא הייתי ילד מרדן. בסלנג של ימינו: הייתי ילד חננה. רק היה חסר אז המשקפיים של היום.
המשמעת והחינוך שקיבלתי בבית - השפיעו עליי גם ביומיום. אוי ואבוי אם לא הייתי מתנהג כראוי, כך הייתי אומר לעצמי.
פחדתי מהצל של עצמי. חשבתי לתומי שמסתכלים עליי ועל כל צעד וצעד שעשיתי. סוג של חי בבית של האח הגדול.
היום אני מבין מדוע הרבה התרחקו ממני, כי נראתי להם סוג של חייזר, אדם לא יציב בנפשו.
במקום שרגשות הדחייה כן ידרבנו אותי קדימה להוכיח שזה לא נכון הן גרמו לי לשקוע בעולם שלי והעמיקו את תחושת הניכור, הזרות, האיבה כלפיי. אני לא מאשים את החברה שסבבה אותי אז, היום בדיעבד אני מבין שלא ידעו לעכל את הילד המוזר שלמד וגדל לידם.
כשהסרטן פרץ אצלי לפני שנה עם כל הריצות לעשות בדיקות ועוד בדיקות התחלתי לחקור את עצמי ולשאול שאלות קשות. אני מודה שאני לא עושה לעצמי הנחות. במיוחד על תקופת הילדות שלי.
אמא שלי אז לא הייתה בקו הבריאות ואבא שלי ז"ל זיגזג בין העבודה לבית והטיפול בה. הבית נהפך בבת אחת לחרדתי, בלתי יציב לחלוטין. דוד שלי - מצד אמי - התאבד בקפיצה מהמרפסת הבית, שהיה פעם בית ילדותי, מעולם לא דובר למה ומדוע. כל השנים, לפחות עד גיל 27/28/29 דובר על כך שאני מזכיר אותו - דברים שנאמרו בקול רם - אמי לא ויתרה לי ועליי, במידה מסויימת בגלל שהיא כאבה את כאב האבדה של אחיה לא יכלה לשאת במחשבה את כאב לכתי, מה שלא היה נכון בכלל. כל בני המשפחה עטפו אותי בכמויות גדולות ומכופלות של צמר גפן. אני מודה שזה היה מעיק מאוד. הרגשתי חנוק מאוד. ובצדק.
האווירה הזאת לא נתנה לי להיות ילד מרדן, לצאת למסיבות של הכיתה כשהייתי עוד רצוי, לא לצאת למועדונים, לחוות דברים שילד היה צריך לחוות. האם החוויות הללו היו לי חסרים וזרים? אכן, כן.
בערוב ימיי, אחרי הצבא, לא עשיתי טיול אחרי הצבא, מצד אחד ועשיתי טעויות כלכליות, מצד שני. השתוללתי כמו ילד. מה שלא היה צפוי אז. טעויות שעלו לי בהרבה מאוד כסף ונבעו מהחוסר ביטחון עצמי - ההפך מעודף ביטחון עצמי - שהיה לי. טעויות שחזרו על עצמן שוב ושוב. שוב בגלל החוסר ביטחון עצמי. במקביל, גם למשוך תשומת לב. לא היה לי קונטרול עצמי: חשבתי שכל אחד שמציג את עצמו כחבר שלי אכן הוא חבר, ולכן נפגעתי קשות, שוב מהמצב הכלכלי שנכנסתי אליו.
זה היה סוג של לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב. בני המשפחה הקרובים שלי דיברו, התחננו, צעקו, היו מריבות ושום דבר לא עזר להם בזמנו. משפחתי ביקשה שאפסיק להחצין את עצמי כי ישנם אנשים שמנצלים זאת כנגדי: לא הבנתי את זה אז, כמו היום, טוב מאוד.
הייתה תקופה שהייתי נרגן, משתדל לחנך את האחרים ללא הצלחה. אנשים התרחקו ממני ולא רוצים לחדש את הקשר איתי רק בגלל שזוכרים אותי ככה. לא מאשים אותם, נהפוכו: מבין אותם.
היום, להבדיל מאז, אני משתדל להקשיב לתחושות הבטן שלי.
אני לא בוכה על חלב שנשפך, רק מנסה ללמוד מהטעויות שלי ולהפיק מסקנות מהן.
אם זה בגלל הגיל החמישים. אם זה בגלל הסרטן.
אם זה בגלל שאני שואל את עצמי איזו מורשת אני רוצה להשאיר אחריי.
כשהגיע תאריך יום ההולדת ה - 50 שלי ולא עשו לי מסיבת הפתעה בגלל זה התאכזבתי. הבנתי טוב מאוד שאני בעצם לא מוקף בחברי אמת. מי שחשבתי שהם חברים הם בעצם לא חברים. בני המשפחה מהמעגל השני - שלישי והלאה התרחקו ממני, אולי בגלל שעשיתי רושם שאני אדם נרגן, ממורמר. סבבה. אין בעיה. אני יכול לשנות את דעתם רק במעשים לא במילים.
היינו יותר נאיבים. שכנים היו שכנים. הייתה יותר תמימות. העולם נראה עגול ויותר קטן. המוסר היה מוסר שהסיר במהירות האור את השחיתות.
אישית, אני מתגעגע לימים ההם.
כמובן, לא לימים של בית הספר היסודי שלמדתי. אם היה אפשר לקפוץ בזמן אזי הייתי מדלג על התקופה ההיא, במיוחד על השלוש שנים האחרונות בבית הספר. הסיפור ידוע, נדוש ונטחן מספיק מכל הזוויות.
מצד שני, אני לא מתגעגע לחברויות של אז. מודה וירוחם. במבט לאחור, אלה לא היו חברויות של אמת.
כשאני מסתכל לאחור לאותה תקופה אני מבין על עצמי הרבה מאוד דברים:
לא הייתי בעל תעוזה. לא עשיתי דברים שהיינו אמורים לעשות כילדים / בני נוער. העדפתי תמיד להיות בסביבה המוכרת לי.
לא הייתי ילד מרדן. בסלנג של ימינו: הייתי ילד חננה. רק היה חסר אז המשקפיים של היום.
המשמעת והחינוך שקיבלתי בבית - השפיעו עליי גם ביומיום. אוי ואבוי אם לא הייתי מתנהג כראוי, כך הייתי אומר לעצמי.
פחדתי מהצל של עצמי. חשבתי לתומי שמסתכלים עליי ועל כל צעד וצעד שעשיתי. סוג של חי בבית של האח הגדול.
היום אני מבין מדוע הרבה התרחקו ממני, כי נראתי להם סוג של חייזר, אדם לא יציב בנפשו.
במקום שרגשות הדחייה כן ידרבנו אותי קדימה להוכיח שזה לא נכון הן גרמו לי לשקוע בעולם שלי והעמיקו את תחושת הניכור, הזרות, האיבה כלפיי. אני לא מאשים את החברה שסבבה אותי אז, היום בדיעבד אני מבין שלא ידעו לעכל את הילד המוזר שלמד וגדל לידם.
כשהסרטן פרץ אצלי לפני שנה עם כל הריצות לעשות בדיקות ועוד בדיקות התחלתי לחקור את עצמי ולשאול שאלות קשות. אני מודה שאני לא עושה לעצמי הנחות. במיוחד על תקופת הילדות שלי.
אמא שלי אז לא הייתה בקו הבריאות ואבא שלי ז"ל זיגזג בין העבודה לבית והטיפול בה. הבית נהפך בבת אחת לחרדתי, בלתי יציב לחלוטין. דוד שלי - מצד אמי - התאבד בקפיצה מהמרפסת הבית, שהיה פעם בית ילדותי, מעולם לא דובר למה ומדוע. כל השנים, לפחות עד גיל 27/28/29 דובר על כך שאני מזכיר אותו - דברים שנאמרו בקול רם - אמי לא ויתרה לי ועליי, במידה מסויימת בגלל שהיא כאבה את כאב האבדה של אחיה לא יכלה לשאת במחשבה את כאב לכתי, מה שלא היה נכון בכלל. כל בני המשפחה עטפו אותי בכמויות גדולות ומכופלות של צמר גפן. אני מודה שזה היה מעיק מאוד. הרגשתי חנוק מאוד. ובצדק.
האווירה הזאת לא נתנה לי להיות ילד מרדן, לצאת למסיבות של הכיתה כשהייתי עוד רצוי, לא לצאת למועדונים, לחוות דברים שילד היה צריך לחוות. האם החוויות הללו היו לי חסרים וזרים? אכן, כן.
בערוב ימיי, אחרי הצבא, לא עשיתי טיול אחרי הצבא, מצד אחד ועשיתי טעויות כלכליות, מצד שני. השתוללתי כמו ילד. מה שלא היה צפוי אז. טעויות שעלו לי בהרבה מאוד כסף ונבעו מהחוסר ביטחון עצמי - ההפך מעודף ביטחון עצמי - שהיה לי. טעויות שחזרו על עצמן שוב ושוב. שוב בגלל החוסר ביטחון עצמי. במקביל, גם למשוך תשומת לב. לא היה לי קונטרול עצמי: חשבתי שכל אחד שמציג את עצמו כחבר שלי אכן הוא חבר, ולכן נפגעתי קשות, שוב מהמצב הכלכלי שנכנסתי אליו.
זה היה סוג של לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב. בני המשפחה הקרובים שלי דיברו, התחננו, צעקו, היו מריבות ושום דבר לא עזר להם בזמנו. משפחתי ביקשה שאפסיק להחצין את עצמי כי ישנם אנשים שמנצלים זאת כנגדי: לא הבנתי את זה אז, כמו היום, טוב מאוד.
הייתה תקופה שהייתי נרגן, משתדל לחנך את האחרים ללא הצלחה. אנשים התרחקו ממני ולא רוצים לחדש את הקשר איתי רק בגלל שזוכרים אותי ככה. לא מאשים אותם, נהפוכו: מבין אותם.
היום, להבדיל מאז, אני משתדל להקשיב לתחושות הבטן שלי.
אני לא בוכה על חלב שנשפך, רק מנסה ללמוד מהטעויות שלי ולהפיק מסקנות מהן.
אם זה בגלל הגיל החמישים. אם זה בגלל הסרטן.
אם זה בגלל שאני שואל את עצמי איזו מורשת אני רוצה להשאיר אחריי.
כשהגיע תאריך יום ההולדת ה - 50 שלי ולא עשו לי מסיבת הפתעה בגלל זה התאכזבתי. הבנתי טוב מאוד שאני בעצם לא מוקף בחברי אמת. מי שחשבתי שהם חברים הם בעצם לא חברים. בני המשפחה מהמעגל השני - שלישי והלאה התרחקו ממני, אולי בגלל שעשיתי רושם שאני אדם נרגן, ממורמר. סבבה. אין בעיה. אני יכול לשנות את דעתם רק במעשים לא במילים.
תגובות
אוהבים אותך ומאחלים לך רפואה
שלימה והצלחה בכל ;-)