קצת חמלה, רבותיי. רק חמלה.
יום כיפורים שנת 2018.
השנה החלטתי שאני לא צם.
מאז שהייתי בן 9 אני צם, במשך 40 שנה. הייתה לי תמיד יראת כבוד מהיום הזה: הפחד, החשש מעוצמתו של היום ושל הצום. במשך השנים די סבלתי מתופעות הצום ולא רק מתופעות הצום אלא גם כאבי גב תחתון, כאבי ראש, מהקושי בלהתפנות בשירותים, וכו'.
השנה החלטתי לא לצום לא בגלל הסיבות הנ"ל אלא בגלל שהגעתי לתובנה: אם אני שומר על כבוד האדם באשר הוא ונזהר בכבודו, יודע גם לבקש סליחה - ולו במקרה של ספק קטן כלשהו - אז מדוע עליי לצום? שהרי אני נוהג כל השנה על פי דברי הפסוק: "המקום אינו סולח לאדם עד אשר זה לא מבקש סליחה מחברו". מדוע עליי להחמיר עם עצמי על פי דיני יום כיפור כשהחרדיים - הלאומיים והספרדים כאחד - עצמם אינם מחמירים עם עצמם?
כמובן, אני מקפיד על מנהגי ערב יום כיפור כפי שספגתי מבית אבי ואמי. אחד מהם הוא העלייה לקברה של סבתי האהובה ז"ל, שהשנה מלאו 40 שנה לפטירתה, סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - קבורה בבית העלמין שבחולון. עד לפני 6 שנים, כשאבי היה עוד בחיים היינו עולים ביחד לקברה אומרים תהילים על קברה שוטפים את קברה ומבקשים בקשות אישיות. מאז שאבי נפטר אני ממשיך את המסורת ועולה לקברה לבד, שהרי הדוד שלי - אחיו של אבי - נפטר 3 שנים לפני אבי, והבנות שלו לא רוצות לבוא וגם אחותי.
כשאבי נפטר לפני שש שנים ביקשתי להביא אותו לקבורה בבית העלמין שבחולון הן משום שזה יותר קרוב לבית אמי ולביתי והן משום שסבתי קבורה שם. נאמר לנו בוודאות בהתחלה "לא. אין מקומות קבורה" אחר כך אמרו לנו " יש אבל הסכום הוא יותר מ - 10,000 ש"ח". בסוף אמי - שתיבדל לחיים ארוכים - התרצתה והכריזה שהקבורה תהיה בבית עלמין ירקון.
במשך ה - 6 שנים הללו אני רואה יותר ויותר קברים חדשים ומקומות קבורה חדשים והלב מתמלא בזעם רב. כלפיי החברה קדישא שהם אמונים על טהרת הגופות והכנתם לקבורה. והם דתיים מסורתיים, מן הסתם. אם נציגי החברה היו עכשו לידי הייתי מתיח בהם שאלות קשות, כמו: שהרי אמרתם שאין מקומות קבורה בבית העלמין מדוע יש עכשו? מדוע אתם מנצלים את כאבם ואת צערם של האנשים כשהם באים לקבור את יקיריהם על מנת לסחוט יותר כספים? נכון לאתמול, בדרכי למקום קבורתה של סבתי, ראיתי שישנם מקומות קבורה ריקים וגם בחלקת עולם שסבתי קבורה ישנם עוד מספר מקומות ריקים למרות שהיא נפטרה ונקברה לפני 40 שנה. מי שם אותכם כבעלים על בתי העלמין? האם אין לכם בושה וחמלה כיהודיים לנצל יהודיים אחרים על מנת להרוויח כסף על חשבון כאבם ואבלם של אחיכם ואחיותיכם היהודיים, חילוניים ודתיים כאחד?
אני מבקש להבהיר, כחילוני לא כועס ואני לא זועם על חברת קדישא ועל צוות עובדיהם. לטעמי, הם עושים עבודת קודש. הייתי מצפה מהם לנהוג על פי התורה ולנהוג בחמלה כלפיי האנשים שהרגע איבדו את יקיריהם ולנהוג בחמלה ובהבנה ולא באטימות לשמה. קצת חמלה, ריבונו של עולם. שהרי כולנו יהודים. כולנו שווים בפני המקום. כולנו נהיה תולעה ורימה בסופנו. כולנו באנו ונשוב להיות אפר. לכם אין את היכולת לשפוט מי לגן עדן ומי לגיהנום: שהרי על פי ההלכה היכולת היא רק נתונה למקום שייתברך שמו וזיכרו.
אבי נפטר לפני שש שנים. והוא קבור בבית העלמין ירקון.
בשנתיים האחרונות אם לא בשלוש שנים האחרונות החלו שם בקבורה בקירות. כל שנה שאני לקבר של אבי אני מזדעזע נורא. קבורה בקיר ולא באדמה. לאן הגענו בכלל.
קצת חמלה, רבותיי. רק חמלה.
השנה החלטתי שאני לא צם.
מאז שהייתי בן 9 אני צם, במשך 40 שנה. הייתה לי תמיד יראת כבוד מהיום הזה: הפחד, החשש מעוצמתו של היום ושל הצום. במשך השנים די סבלתי מתופעות הצום ולא רק מתופעות הצום אלא גם כאבי גב תחתון, כאבי ראש, מהקושי בלהתפנות בשירותים, וכו'.
השנה החלטתי לא לצום לא בגלל הסיבות הנ"ל אלא בגלל שהגעתי לתובנה: אם אני שומר על כבוד האדם באשר הוא ונזהר בכבודו, יודע גם לבקש סליחה - ולו במקרה של ספק קטן כלשהו - אז מדוע עליי לצום? שהרי אני נוהג כל השנה על פי דברי הפסוק: "המקום אינו סולח לאדם עד אשר זה לא מבקש סליחה מחברו". מדוע עליי להחמיר עם עצמי על פי דיני יום כיפור כשהחרדיים - הלאומיים והספרדים כאחד - עצמם אינם מחמירים עם עצמם?
כמובן, אני מקפיד על מנהגי ערב יום כיפור כפי שספגתי מבית אבי ואמי. אחד מהם הוא העלייה לקברה של סבתי האהובה ז"ל, שהשנה מלאו 40 שנה לפטירתה, סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - קבורה בבית העלמין שבחולון. עד לפני 6 שנים, כשאבי היה עוד בחיים היינו עולים ביחד לקברה אומרים תהילים על קברה שוטפים את קברה ומבקשים בקשות אישיות. מאז שאבי נפטר אני ממשיך את המסורת ועולה לקברה לבד, שהרי הדוד שלי - אחיו של אבי - נפטר 3 שנים לפני אבי, והבנות שלו לא רוצות לבוא וגם אחותי.
כשאבי נפטר לפני שש שנים ביקשתי להביא אותו לקבורה בבית העלמין שבחולון הן משום שזה יותר קרוב לבית אמי ולביתי והן משום שסבתי קבורה שם. נאמר לנו בוודאות בהתחלה "לא. אין מקומות קבורה" אחר כך אמרו לנו " יש אבל הסכום הוא יותר מ - 10,000 ש"ח". בסוף אמי - שתיבדל לחיים ארוכים - התרצתה והכריזה שהקבורה תהיה בבית עלמין ירקון.
במשך ה - 6 שנים הללו אני רואה יותר ויותר קברים חדשים ומקומות קבורה חדשים והלב מתמלא בזעם רב. כלפיי החברה קדישא שהם אמונים על טהרת הגופות והכנתם לקבורה. והם דתיים מסורתיים, מן הסתם. אם נציגי החברה היו עכשו לידי הייתי מתיח בהם שאלות קשות, כמו: שהרי אמרתם שאין מקומות קבורה בבית העלמין מדוע יש עכשו? מדוע אתם מנצלים את כאבם ואת צערם של האנשים כשהם באים לקבור את יקיריהם על מנת לסחוט יותר כספים? נכון לאתמול, בדרכי למקום קבורתה של סבתי, ראיתי שישנם מקומות קבורה ריקים וגם בחלקת עולם שסבתי קבורה ישנם עוד מספר מקומות ריקים למרות שהיא נפטרה ונקברה לפני 40 שנה. מי שם אותכם כבעלים על בתי העלמין? האם אין לכם בושה וחמלה כיהודיים לנצל יהודיים אחרים על מנת להרוויח כסף על חשבון כאבם ואבלם של אחיכם ואחיותיכם היהודיים, חילוניים ודתיים כאחד?
אני מבקש להבהיר, כחילוני לא כועס ואני לא זועם על חברת קדישא ועל צוות עובדיהם. לטעמי, הם עושים עבודת קודש. הייתי מצפה מהם לנהוג על פי התורה ולנהוג בחמלה כלפיי האנשים שהרגע איבדו את יקיריהם ולנהוג בחמלה ובהבנה ולא באטימות לשמה. קצת חמלה, ריבונו של עולם. שהרי כולנו יהודים. כולנו שווים בפני המקום. כולנו נהיה תולעה ורימה בסופנו. כולנו באנו ונשוב להיות אפר. לכם אין את היכולת לשפוט מי לגן עדן ומי לגיהנום: שהרי על פי ההלכה היכולת היא רק נתונה למקום שייתברך שמו וזיכרו.
אבי נפטר לפני שש שנים. והוא קבור בבית העלמין ירקון.
בשנתיים האחרונות אם לא בשלוש שנים האחרונות החלו שם בקבורה בקירות. כל שנה שאני לקבר של אבי אני מזדעזע נורא. קבורה בקיר ולא באדמה. לאן הגענו בכלל.
קצת חמלה, רבותיי. רק חמלה.
תגובות