דין האלימות המילולית כדין האלימות הפיזית
היום בבוקר - יום ראשון (17.2) - התבשרנו כי שר הרווחה חיים כץ אימץ שורת המלצות שיאפשרו לזוגות לה"טבים הליך אימוץ מקל. בין היתר,הבקשה העצמאית להכרה בהורות משותפת תוגש בעלות של מאות שקלים בלבד - וגם לפני הלידה. לטענת השר חיים כץ, ששומרים על איזון בין הקלה בהליכים משפטיים לבין שמירה על טובת הילד.
מדובר כאן על הקלה באופן משמעותי בהליכי הכרה להורות לבני הזוג שאינם אבות או אימהות ביולוגיים.
זוהי החלטה טובה בעוד שלב בהכרה בקהילה הגאה. כמובן, שעלינו ללמוד את הקריטריונים ונבדוק הכצעקתה. אני מקווה שיהיו כללים ברורים שיקצרו את ההליכים ומאמץ להורים אבל גם שלא תיחסם הדרך להסדרת ההורות גם לאבות וגם לאימהות שאינם עומדים בכללים הנוקשים. יד כה הממשלה הבטיחה לתקן את חוק האימוץ וחוק הפונדקאות ולצערי זה עוד לא קרה.
אני רק תוהה, השר חיים כץ: האם ההחלטה הזו עכשו 50 ימים לפני הבחירות 2019 האם הכוונה היא לגרוף קולות בקלפי או האם זו החלטה אמיתית וכנה? לטעמי האישי, זו החלטה לשם גריפת קולות בקלפי ואינה החלטה אמיתית. מיד אחרי הבחירות והרכבת הממשלה - במידה ונתניהו ייבחר לראשות הממשלה, מה שנראה כרגע ריאלי (אני אומר את זה בצער רב) - יעשו על גבנו כקהילה הגאה ספקולציות ומניפולציות העיקר לא ליישם את ההחלטה הזו.
אני גם צופה שאלי ישי וחבורתו שרוצים כל כך לחזור לכנסת יעשו מטעמים מההחלטה הזאת. שהרי אלי ישי בימים האחרונים יצא בקמפיין כנגד הקהילה הגאה כל זה בכדי להיבחר שוב לכנסת, בתקווה שלו לעבור את אחוז החסימה.
למען הסדר הטוב, אני חייב להבהיר כאן משהו:
יש לי כבוד כלפיי כל אדם ואדם באשר הוא, על אורחות החיים שלו שהוא בחר גם אם זה לא מתאים לי, על דעותיו או דעותיה גם אם זה מנוגד לדעותיי. יש לי כבוד כלפי הדתיים גם כן. אין לי כבוד כלפיי אנשים שמנסים לכפות את דעותיהם ואת אורח חייהם על החברה בכלל ועליי בפרט. במיוחד כשמנסים להחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים. במיוחד כשהם מתכחשים שגם אצלם הרבנים עושים מעשים מגונים בתלמידיהם - עיין ערך הרב מוטי אלון.
לכן, אנחנו כולנו - הקהילה הלה"טבית על מנהיגיה ועל חבריה - חייבים לעמוד כנגד ולעקוב אחרי ביצוע ההחלטה הנ"ל אחרי הבחירות. באם לא, אזי לדרוש את ביצועה.
**********
אביה של בר רפאלי הורשע באיומים.
שנתיים וחצי אחרי שרפי רפאלי אמר לסגן ראש העיר הוד השרון לשעבר "הבת שלך זונה, אני אחסל אותך", גזר עליו בית המשפט שלושה חודשי מאסר על תנאי. השופט בהכרעת בית הסין: "האליבי שמסר רפאלי הופרך". במילים אחרות, מר רפאלי לא נשלח לכלא.
למען הסדר הטוב:
1.. אני לא מכיר את בר רפאלי ולא את משפחתה. גם אין לי עניין להכיר אותם.
2. מר רפאלי, אביה של בר, ידוע כאדם אגרסיבי בעל פתיל קצר.
ובכל זאת, כל איום, אמירה, קללה כנגד צד אחר ראויה לגינוי בכל תוקף. נקודה. סימן קריאה.
לא הגיוני שאדם אחד, באשר הוא גבר או אישה, יאיים על אדם אחר באשר הוא, גבר או אישה. נקודה. סימן קריאה.
דין אלימות מילולית כדין אלימות פיזית.
נקודה. סימן קריאה.
*********
עדיין בני הנוער של ימינו מקללים את חבריהם בשמות גנאי, כמו: "הומו" "לסבית".
קללות כאלה שומעים במסגרת מפגשים חברתיים בימינו אילו בפארקים ובגינות ציבוריות בסופי שבוע כאשר נפגשים בני הנוער ובין היתר שותים לשוכרה אלכוהול, לכשעצמו זה דבר מסוכן בגיל ההתבגרות.
לא מקבלים את השונה ואת האחר. בני הנוער של ימינו מתחנכים בבית הספר ומחוץ לכותלי בתי הספר שהשונה - קרי: הומו, לסבית, טרנסג'דרית - הוא / היא אאוט סיידרית. המחנכים והמחנכות בבתי הספר אינם מקיימים שיעורי חברה בכלל ולא מקיימים דיונים בכיתות בנושא הקהילה הגאה.
למען הסדר הטוב, יש במשפחתי שלוש מורות במקצועות שונים והן סופגות ממני ביקורת בנושא הזה. לא יכול להיות שלא מתקיימים שיעורי חברה, כמו מלפני שלושים - ארבעים שנה, בנושאים רבים שעל פרק היום בכלל ועל נושא הקהילה הגאה.
מטרת שיעורי חברה, לפחות איך שאני זוכר אותם מבית הספר מתקופתי, היא לקיים שיח כיתתי בין התלמידים ולשמוע דעות אחרות גם אם הם מנוגדים לדעות של האחרים וגם להוציא ריגרסיה מילולית שמובילה לריגרסיה פיזית.
יהיו כאלה שיאשימו אותי בגעגועים לתקופה אחרת, שאני לא מבין את התרבות ההתנהגותית של בני הנוער דהיום, או אפילו לא מסתנכרן עם התקופה הנוכחית. במילים אחרות: אולד פאשיין. יכול להיות שאני כזה, מודה באשמה. יהיו כאלה שיגידו שהחינוך בא מהבית ואין להאשים רק את מערכת החינוך של היום. אם פעם, היה כבוד כלפיי המורה, גבר או אישה, הן מצד ההורים והן מצד התלמידים היום אין בכלל כבוד: הורה יכול להגיע לבית הספר ולאיים מילולית אם לא פיזית על המורה, גבר או אישה. השפה בבית היא שפת אלימות וכוחניות. אזי, נכון: האשמה היא כנגד ההורים והן כנגד מערכת החינוך. במיוחד, כששר / שרת החינוך רואים במשרד כמקפצה לתפקיד הבא ולא מעוניינים להשקיע מספיק את המרץ ואת האנרגיות בכדי להשפיע על השיח המשרדי שמשפיע על המפקחים והמפקחות שמשפיע על המורים והמורות שאלה משפיעים על התלמידים.
אני מודה שבגילי המבוגר, כמעט 50, זוכר בערגה ובגעגועים את ימיי בבית הספר שהיה כבוד כלפיי המנהלים והמנהלות והמורים והמורות שהיו לי: היינו קמים כשהם היו נכנסים לכיתה. היינו קוראים להם המורה או המנהלת ולא בשמותיהם הפרטיים. תרשו לי לספר אנקדוטה: לפני כ - 17 שנה היה לי מפגש כיתתי מבית הספר היסודי שלי, אחרי יותר משני עשורים שלא נפגשנו, המחנכת שהייתה לי בשלוש שנים האחרונות בבית הספר היסודי גם הגיעה. במפגש לא יכולתי לקרוא למחנכת שלי בשמה הפרטי והמשכתי לקרוא לה "המורה", למרות שהיא הייתה כבר בפנסיה. זו דרשה ממני להפסיק לקרוא לה המורה אלא בשמה הפרטי, אך הבינה שזה קשה לי מאוד בגלל החינוך והכבוד שאני רוכש לה כמחנכת שלי מבית הספר. סיפור דומה אחר היה לי עם סגנית מנהל בית הספר היסודי שלי שהייתי עוד נפגש איתה ברחוב כשהייתי מגיע לבקר את הוריי וגם איתה הייתי ממשיך לקרוא לה "המורה", למרות שעברו איקס שנים מאז שהייתי בבית הספר והיא כבר יצאה לפנסיה. גם זו ביקשה ממני שאפסיק לקרוא לה המורה, אך זו הבינה מאיפה זה בא.
לכן, החינוך של פעם זה לא החינוך של היום.
תגובות