סרטן הערמונית - פרק 4: ההשלמה והתובנות
אני אתחיל מהסוף:
אני אחרי הביופסיה. אני ממתין לתוצאות. מחר - יום ראשון (17.2) עברו שבועיים מהביופסיה.
מצד אחד, אומרים לי אנשים שאם זה היה סרטני היו מתקשרים אליי במיידי כעבור מספר ימים מהביופסיה ואם לא התקשרו מאז זה אומר שהכל תקין. מצד שני, הלב עדיין חושב על חמישים אחוז - חמישים אחוז ובאיזה שהוא מקום יש את החשש מהנורא מכל.
כשאני חושב על כל מה שעברתי במשך העשרה חודשים האחרונים כל המתח והסבל הזה זה ממש שינה את החשיבה שלי וההבנה שבעצם לא הכל בטוח בחיים שלנו. אין דבר וודאי ובטוח בחיים. היו רגעים שרציתי לוותר על הכל ולקבל את גזר הדין. והיו רגעים שישבתי עם עצמי ושאלתי את עצמי למה זה מגיע לי? למה עכשו? למה 6.5 שנים אחרי שאבא נפטר זה הגיע לי, דווקא לי? הייתי מרגיע את עצמי שדווקא זה טוב שהמשכתי בשיגרת הבדיקות הדם הכלליות וכך התגלה שיש לי בעיה ואני יכול לטפל בה בזמן.
אחרי הסחבת וההמתנה הארוכה ביצעתי את ה - MRI ערמונית. זה היה ביום שני. יצאתי די מסוחרר ועם בחילות שלא פסקו. חשבתי אז לתומי שזה כחלק מהשפעת החומר שהזריקו לי בכדי לבצע את ה - MRI. תחושת הלב והבטן לא היו טובות בכלל. החששות היו מוצדקים. בבוקר למחרת בשעה 08:30 כבר קיבלתי את התוצאות ל - MRI והן היו לא טובות בלשון המעטה. ישבתי על המחשב וקראתי את התוצאות, מה שלא הבנתי קיבלתי פרשנות באמצעות גוגל: שורה תחתונה הבנתי שהן לא טובות, בלשון המעטה עם כל ההבנה שלי ברפואה. התחלתי במסע לקביעת תור חוזר לד"ר קרן-פז, האורולוג המומחה של בית החולים "איכילוב", שמטפל בי.
זה לא היה קל בכלל: קבעו לי תור לכעבור חודש וחצי. אחרי שישבתי על הטלפון וכל יומיים התקשרתי לברר את האפשרות להקדים את התור סופסוף, אולי מתוך זה שלא יכלו לשמוע אותי כבר, הקדימו לא את התור למחצית השנייה של חודש ינואר.
יש לציין כאן, הפגישה הראשונה שלי עם ד"ר קרן-פז הייתה טעונה רגשית והתגובה שלי לא הייתה במקום משום שבאתי אליו עם חוסר הבנה וידיעה וחוסר שליטה ברורה. בסיומה של אותה פגישה, התנצלתי בפניו על טון הדיבור שלי והסברתי לו את תחושותיי שמהר מאוד הוא הבין מאיפה זה בא. זו לא בושה להתנצל אדרבא ואדרבא זה מראה את גדולתו של אדם שיודע את מהן חולשותיו. ההתנצלות וההבהרה וקבלת ההתנצלות הביאה אותי להעריך ולכבד את ד"ר קרן-פז יותר ויותר: הייתי נינוח לידו.
כשהגעתי אל ד"ר קרן-פז עם התוצאות של ה - MRI הוא הופתע למה לקח למערכת כל כך הרבה זמן לאפשר לי לבצע את ה - MRI. כשהוא ראה את התוצאות הוא החוויר. הוא לא היה צריך להכביר במילים כי כבר הייתי מוכן וערוך. מה שהוא הוסיף לי שהערמונית אצלי התגלתה כמוגדלת: אם אצל אדם רגיל הערמונית היא בגודל כפתור אזי אצלי היא גדולה מהנורמה. וזה לא טוב. הגוש שנמצא אצלי בערמונית הוא גוש בגודל P5 ושזה בצד השמאלי של הערמונית וגם זה לא בסדר. הפעם ד"ר קן-פז לקח פיקוד ואמר לי שחייבים לקבוע תור במיידי לביופסיה. דחוף. הוא ליווה אותי ואת אמי שליוותה אותי למתאמת ניתוחים, שעל המזל שלי היא לא הייתה כבר. כעבור יומיים היא התקשרה אליי ותיאמה לי לאישפוז ל - 2.2 עד ה - 4.2, שלושה ימים 2 לילות. וגם שלחה לי זימון לפגישה עם אורולוג ומרדים ודף הנחיות שכללו בדיקות דם, שתן, תרביות, אק"ג לקראת הפגישה עצמה. במקביל ביקשה שאארגן טופס 17 לאישפוז.
פה התחילה מסכת יסוריים נוספת: קופת חולים "מכבי - שירותי בריאות" לא אישרו לי טופס 17 משום שהביופסיה MRI FUSION שהרופא המומחה מבית החולים רוצה לבצע לי אינו נמצא בסל הבריאות. חזרתי טלפונית לאנה, מתאמת הניתוחים בבי"ח, ובצר לי ובבכי סיפרתי לה את התשובות של קופ"ח. היא גילתה הבנה ועשתה מעל ומעבר בכדי לעזור לי בנושא. בקופת חולים מכבי - שירותי בריאות הפנו אותי לועדת חריגים שתתכנס כעבור 3 שבועות, קרי: אחרי תאריך היעד לאישפוז שלי. פה רתחתי מזעם. כשעידכנתי את אנה זו הזדרזה לעדכן את ד"ר קרן-פז בנושא שזה הוציא מייל דחוף בהול לועדה הכלכלית של בית החולים שזו תשפיע על ועדת חריגים. במקביל הוצאתי מכתב תלונה חריף להנהלת מכבי שירותי בריאות עם העתק למשרד הבריאות בירושלים שבמכתב הזה התלוננתי על כל מסכת היסורים שעברתי והאשמתי אותם בלקיחת כספים מהמבוטחים שלהם והפקרתם בזמן אמת למוות. מכתב התלונה הזה - שוב עם העתק למשרד הבריאות בירושלים - עשה את שלו: תוך יומיים - שלושה קיבלתי את הטופס 17. בלי ועדת חריגים ובלי בטיח.
האישפוז בסוף הוקדם ביום. קרי: התאשפזתי ב - 1.2 משום שגילו שהערכים בדם של ה - PSA טיפסו ל - 52. זה התגלה בבדיקות דם שעשיתי כחלק מההכנה לאישפוז. אך בפועל, הביופסיה התקיימה ב - 3.2 בשעה 07:30 בבוקר הורידו אותי לחדר ההכנה לפעולה, אחרי שעשו לי חוקן ועשיתי מקלחת.
כשראיתי שהאורולוג שלי, ד"ר קרן-פז, מבצע את הביופסיה נרגעתי מאוד למרות שהיה לי קר מאוד. הוסבר לי שזה משום שאני מתרגש. ההליך עצמו היה בהרדמה כללית. כשהתעוררתי ביקשתי ללכת להתפנות, הכוונה להשתין אך לא איפשרו לי לקום מהמיטה כי הייתי די מסוחרר. עשיתי את זה במצב ישיבה בתוך כלי שהאחות סיפקה לי. ביד שמאל היה לי מחובר עירוי שהוסר מהר מאוד כשראו שנעמדתי על הרגליים והלכתי לאט לאט ובביטחה. מזלי לא היה מחובר לי קטטר. בעצם, חשד לשמחתי.
לכל אורך הדרך, המנהל שלי ועוד שני חברים טרחו לשאול אותי אם הכל בסדר ונתנו לי תמיכה נפשית ורוחנית. לעומתם, היו לי חברים וחברות ששמעו שיש לי חשד לסרטן נעלמו, התאיידו מחשש שאני אדביק אותם. היו גם חברים שידעו להגיד לי כל הזמן למה אני מקטר ומשתף את כל העולם ואחותו ושלא צריך לדבר על זה בכלל. התשובה שלי אליהם הייתה שאם אני לא אדבר, אכתוב אני אשתגע ובעצם מה הם עוזרים לי בפועל? הם רק דורשים ממני שאעזור להם כשהם צריכים משהו אבל לעזור לי? חס וחלילה.
צוות האחיות במחלקת האורלוגיה בבית החולים עשו עבודה מעל ומעבר. טרחו ללוות ואותי והיו זמינים לכל שאלה ושאלה שלי. הם ידעו גם להדריך אותי שכחלק מהתופעות לווי של הביופסיה שהיציאות שלי יהיו מלוות בדם. בפועל: השתן שנתתי היה נקי מדם, חיסלתי לפחות שלושה / ארבע ליטר של מים בזמן השהייה במחלקה בזמן האישפוז וגם כשהשתחררתי הביתה. יציאה אחורית, ואני נוקט בלשון עדינה, לא הייתה לי בכלל. מתוך הכרות שלי עם הגוף שלי הבנתי שהוא בטראומה מהפעולה ולכן הוא מכווץ. בבית, על מנת לשחרר את הקיבה שלי ושאוכל לעשות יציאה לקחתי שזיפים שהשרתי אותם לילה שלם במים - תרופת סבתא - ואכן התפנתי. בימים אחר כך, עוד סבלתי מאי יציאות סדירות של הקיבה, מה שלא היה לי לפני פעולת הביופסיה, מצד שני מתן השתן היה בדחיפות יתרה מה שדי הלחיץ אותי.
בקטע העורי שבין שק האשכים לבין פי הטבעת בצד השמאלי כל הזמן יש לי תחושת עיקצוץ מקומי, כאילו יש לי שפשפת שם. את המקום אני רוחץ, כשאני עושה מקלחת, עם ג'ל רחצה בשתי ידיי ולא משפשף את המקום. גם הרגשתי שישנה בליטה בצד השמאלי ליד פי הטבעת. משהו שגרם לי לחשוד קצת.
איפה אמא שלי בכל הנושא?
היא מלווה אותי. היא די בלחץ נוראי כי בכל זאת אני הבן שלה והמלווה שלה, מאז שאבי נפטר. לא נוח לה כל החשיפה שנתתי לנושא הביופסיה והיא לא מוכנה שאני אחשוף את הנושא כי ישנם אנשים רעים שטוב להם שכואב לי ורע לי. היא ליוותה אותי לחדר ההכנה לפני חדר הטיפולים כשישבה שם לצידי היא פרצה בבכי והסבירה לאחיות שאני כל עולמה. האחיות שם גילו הבנה והרגיעו אותה, כמה שאפשר. גיסי התעלה על עצמו והיה לצידה עד אשר העבירו אותי לחדר התאוששות והם וידאו שהתעוררתי. דווקא התחושה שלי של כאילו שפשפת והבליטה הקטנה ליד פי הטבעת הלחיצה אותה כשהבינה שזה לא יורד ונעלם וכמו כן נושא היציאות הלא סדירות היא ניסתה להפעיל עליי לחץ מתון שאגש לבית חולים שוב לנסות לראות מה אפשר לעשות. הודעתי לה שהחלטתי לתת לזה עוד קצת זמן. מתן שתן אני נותן בצורה חופשית ואף יותר מידי: הרגשה של ערמונית רגיזה.
בצר לי, שלחתי הבוקר מייל לאנה המתאמת ניתוחים שבו אני מתאר שעברו שבועיים מאז הביופסיה ואת כל המיחושים שיש לי והאי יציאות סדירות שיש לי. ושאני מבקש להעביר דרכה שאלה לד"ר קרן-פז האם זה דבר מקובל?
במשך השבועיים האחרונים מאז הביופסיה החלטתי מספר החלטות:
1. להרחיק / להעיף אנשים שבעצם הם לא חברים וחברות שלי. שבעצם אין לי שום אינטראקציה איתם.כאלה שהוספתי בפייסבוק כי חשבתי שיכול להיות לי שפה משותפת איתם. כשבפועל אין לי איתם.
2. להרחיק / להעיף אנשים שחשבתי שהם חברות וחברים שלי והם עשו עליי מניפולציות רגשיות.
3. להפסיק לרדוף אחרי אנשים ולנסות לשמר איתם על קשר כשאין היענות מצידם לשמירת קשר. מי שלא רוצה את
קירבתי שיישאר בביצה שלו. הביצה שלו אינה הביצה שלי.
אני מעדיף לנתב את האנרגיות שלי לדברים אחרים ויותר חשובים: מי שלא רוצה אותי בקירבתו אני לא מחפש.
4. לברך כל יום ויום על כך שאני קם בבוקר והשמש זורחת ואני חי ונושם.
5. לא להתרגש. לא להתעצבן. להפסיק לנסות לחנך את האחרים, משהו שאבי ז"ל היה אומר לי כל הזמן.
6. להוריד הילוך מהבילוי ברשתות החברתיות ולהקשיב יותר לגוף ולנשמה. לעשות דברים שיעשו לי רק טוב לנשמה ולגוף.
ידעתי להעביר מסר בכתוב ומסר קולי בכל הרשתות החברתיות שלא להזניח את הגוף ואת הנשמה. ללכת לבצע בדיקות כלליות כל חצי שנה שאם יש משהו אזי אפשר לטפל בזמן בבעיה שמתגלה. אם הצלחתי במשהו אזי זו הצלחה לכולנו.
אני אחרי הביופסיה. אני ממתין לתוצאות. מחר - יום ראשון (17.2) עברו שבועיים מהביופסיה.
מצד אחד, אומרים לי אנשים שאם זה היה סרטני היו מתקשרים אליי במיידי כעבור מספר ימים מהביופסיה ואם לא התקשרו מאז זה אומר שהכל תקין. מצד שני, הלב עדיין חושב על חמישים אחוז - חמישים אחוז ובאיזה שהוא מקום יש את החשש מהנורא מכל.
כשאני חושב על כל מה שעברתי במשך העשרה חודשים האחרונים כל המתח והסבל הזה זה ממש שינה את החשיבה שלי וההבנה שבעצם לא הכל בטוח בחיים שלנו. אין דבר וודאי ובטוח בחיים. היו רגעים שרציתי לוותר על הכל ולקבל את גזר הדין. והיו רגעים שישבתי עם עצמי ושאלתי את עצמי למה זה מגיע לי? למה עכשו? למה 6.5 שנים אחרי שאבא נפטר זה הגיע לי, דווקא לי? הייתי מרגיע את עצמי שדווקא זה טוב שהמשכתי בשיגרת הבדיקות הדם הכלליות וכך התגלה שיש לי בעיה ואני יכול לטפל בה בזמן.
אחרי הסחבת וההמתנה הארוכה ביצעתי את ה - MRI ערמונית. זה היה ביום שני. יצאתי די מסוחרר ועם בחילות שלא פסקו. חשבתי אז לתומי שזה כחלק מהשפעת החומר שהזריקו לי בכדי לבצע את ה - MRI. תחושת הלב והבטן לא היו טובות בכלל. החששות היו מוצדקים. בבוקר למחרת בשעה 08:30 כבר קיבלתי את התוצאות ל - MRI והן היו לא טובות בלשון המעטה. ישבתי על המחשב וקראתי את התוצאות, מה שלא הבנתי קיבלתי פרשנות באמצעות גוגל: שורה תחתונה הבנתי שהן לא טובות, בלשון המעטה עם כל ההבנה שלי ברפואה. התחלתי במסע לקביעת תור חוזר לד"ר קרן-פז, האורולוג המומחה של בית החולים "איכילוב", שמטפל בי.
זה לא היה קל בכלל: קבעו לי תור לכעבור חודש וחצי. אחרי שישבתי על הטלפון וכל יומיים התקשרתי לברר את האפשרות להקדים את התור סופסוף, אולי מתוך זה שלא יכלו לשמוע אותי כבר, הקדימו לא את התור למחצית השנייה של חודש ינואר.
יש לציין כאן, הפגישה הראשונה שלי עם ד"ר קרן-פז הייתה טעונה רגשית והתגובה שלי לא הייתה במקום משום שבאתי אליו עם חוסר הבנה וידיעה וחוסר שליטה ברורה. בסיומה של אותה פגישה, התנצלתי בפניו על טון הדיבור שלי והסברתי לו את תחושותיי שמהר מאוד הוא הבין מאיפה זה בא. זו לא בושה להתנצל אדרבא ואדרבא זה מראה את גדולתו של אדם שיודע את מהן חולשותיו. ההתנצלות וההבהרה וקבלת ההתנצלות הביאה אותי להעריך ולכבד את ד"ר קרן-פז יותר ויותר: הייתי נינוח לידו.
כשהגעתי אל ד"ר קרן-פז עם התוצאות של ה - MRI הוא הופתע למה לקח למערכת כל כך הרבה זמן לאפשר לי לבצע את ה - MRI. כשהוא ראה את התוצאות הוא החוויר. הוא לא היה צריך להכביר במילים כי כבר הייתי מוכן וערוך. מה שהוא הוסיף לי שהערמונית אצלי התגלתה כמוגדלת: אם אצל אדם רגיל הערמונית היא בגודל כפתור אזי אצלי היא גדולה מהנורמה. וזה לא טוב. הגוש שנמצא אצלי בערמונית הוא גוש בגודל P5 ושזה בצד השמאלי של הערמונית וגם זה לא בסדר. הפעם ד"ר קן-פז לקח פיקוד ואמר לי שחייבים לקבוע תור במיידי לביופסיה. דחוף. הוא ליווה אותי ואת אמי שליוותה אותי למתאמת ניתוחים, שעל המזל שלי היא לא הייתה כבר. כעבור יומיים היא התקשרה אליי ותיאמה לי לאישפוז ל - 2.2 עד ה - 4.2, שלושה ימים 2 לילות. וגם שלחה לי זימון לפגישה עם אורולוג ומרדים ודף הנחיות שכללו בדיקות דם, שתן, תרביות, אק"ג לקראת הפגישה עצמה. במקביל ביקשה שאארגן טופס 17 לאישפוז.
פה התחילה מסכת יסוריים נוספת: קופת חולים "מכבי - שירותי בריאות" לא אישרו לי טופס 17 משום שהביופסיה MRI FUSION שהרופא המומחה מבית החולים רוצה לבצע לי אינו נמצא בסל הבריאות. חזרתי טלפונית לאנה, מתאמת הניתוחים בבי"ח, ובצר לי ובבכי סיפרתי לה את התשובות של קופ"ח. היא גילתה הבנה ועשתה מעל ומעבר בכדי לעזור לי בנושא. בקופת חולים מכבי - שירותי בריאות הפנו אותי לועדת חריגים שתתכנס כעבור 3 שבועות, קרי: אחרי תאריך היעד לאישפוז שלי. פה רתחתי מזעם. כשעידכנתי את אנה זו הזדרזה לעדכן את ד"ר קרן-פז בנושא שזה הוציא מייל דחוף בהול לועדה הכלכלית של בית החולים שזו תשפיע על ועדת חריגים. במקביל הוצאתי מכתב תלונה חריף להנהלת מכבי שירותי בריאות עם העתק למשרד הבריאות בירושלים שבמכתב הזה התלוננתי על כל מסכת היסורים שעברתי והאשמתי אותם בלקיחת כספים מהמבוטחים שלהם והפקרתם בזמן אמת למוות. מכתב התלונה הזה - שוב עם העתק למשרד הבריאות בירושלים - עשה את שלו: תוך יומיים - שלושה קיבלתי את הטופס 17. בלי ועדת חריגים ובלי בטיח.
האישפוז בסוף הוקדם ביום. קרי: התאשפזתי ב - 1.2 משום שגילו שהערכים בדם של ה - PSA טיפסו ל - 52. זה התגלה בבדיקות דם שעשיתי כחלק מההכנה לאישפוז. אך בפועל, הביופסיה התקיימה ב - 3.2 בשעה 07:30 בבוקר הורידו אותי לחדר ההכנה לפעולה, אחרי שעשו לי חוקן ועשיתי מקלחת.
כשראיתי שהאורולוג שלי, ד"ר קרן-פז, מבצע את הביופסיה נרגעתי מאוד למרות שהיה לי קר מאוד. הוסבר לי שזה משום שאני מתרגש. ההליך עצמו היה בהרדמה כללית. כשהתעוררתי ביקשתי ללכת להתפנות, הכוונה להשתין אך לא איפשרו לי לקום מהמיטה כי הייתי די מסוחרר. עשיתי את זה במצב ישיבה בתוך כלי שהאחות סיפקה לי. ביד שמאל היה לי מחובר עירוי שהוסר מהר מאוד כשראו שנעמדתי על הרגליים והלכתי לאט לאט ובביטחה. מזלי לא היה מחובר לי קטטר. בעצם, חשד לשמחתי.
לכל אורך הדרך, המנהל שלי ועוד שני חברים טרחו לשאול אותי אם הכל בסדר ונתנו לי תמיכה נפשית ורוחנית. לעומתם, היו לי חברים וחברות ששמעו שיש לי חשד לסרטן נעלמו, התאיידו מחשש שאני אדביק אותם. היו גם חברים שידעו להגיד לי כל הזמן למה אני מקטר ומשתף את כל העולם ואחותו ושלא צריך לדבר על זה בכלל. התשובה שלי אליהם הייתה שאם אני לא אדבר, אכתוב אני אשתגע ובעצם מה הם עוזרים לי בפועל? הם רק דורשים ממני שאעזור להם כשהם צריכים משהו אבל לעזור לי? חס וחלילה.
צוות האחיות במחלקת האורלוגיה בבית החולים עשו עבודה מעל ומעבר. טרחו ללוות ואותי והיו זמינים לכל שאלה ושאלה שלי. הם ידעו גם להדריך אותי שכחלק מהתופעות לווי של הביופסיה שהיציאות שלי יהיו מלוות בדם. בפועל: השתן שנתתי היה נקי מדם, חיסלתי לפחות שלושה / ארבע ליטר של מים בזמן השהייה במחלקה בזמן האישפוז וגם כשהשתחררתי הביתה. יציאה אחורית, ואני נוקט בלשון עדינה, לא הייתה לי בכלל. מתוך הכרות שלי עם הגוף שלי הבנתי שהוא בטראומה מהפעולה ולכן הוא מכווץ. בבית, על מנת לשחרר את הקיבה שלי ושאוכל לעשות יציאה לקחתי שזיפים שהשרתי אותם לילה שלם במים - תרופת סבתא - ואכן התפנתי. בימים אחר כך, עוד סבלתי מאי יציאות סדירות של הקיבה, מה שלא היה לי לפני פעולת הביופסיה, מצד שני מתן השתן היה בדחיפות יתרה מה שדי הלחיץ אותי.
בקטע העורי שבין שק האשכים לבין פי הטבעת בצד השמאלי כל הזמן יש לי תחושת עיקצוץ מקומי, כאילו יש לי שפשפת שם. את המקום אני רוחץ, כשאני עושה מקלחת, עם ג'ל רחצה בשתי ידיי ולא משפשף את המקום. גם הרגשתי שישנה בליטה בצד השמאלי ליד פי הטבעת. משהו שגרם לי לחשוד קצת.
איפה אמא שלי בכל הנושא?
היא מלווה אותי. היא די בלחץ נוראי כי בכל זאת אני הבן שלה והמלווה שלה, מאז שאבי נפטר. לא נוח לה כל החשיפה שנתתי לנושא הביופסיה והיא לא מוכנה שאני אחשוף את הנושא כי ישנם אנשים רעים שטוב להם שכואב לי ורע לי. היא ליוותה אותי לחדר ההכנה לפני חדר הטיפולים כשישבה שם לצידי היא פרצה בבכי והסבירה לאחיות שאני כל עולמה. האחיות שם גילו הבנה והרגיעו אותה, כמה שאפשר. גיסי התעלה על עצמו והיה לצידה עד אשר העבירו אותי לחדר התאוששות והם וידאו שהתעוררתי. דווקא התחושה שלי של כאילו שפשפת והבליטה הקטנה ליד פי הטבעת הלחיצה אותה כשהבינה שזה לא יורד ונעלם וכמו כן נושא היציאות הלא סדירות היא ניסתה להפעיל עליי לחץ מתון שאגש לבית חולים שוב לנסות לראות מה אפשר לעשות. הודעתי לה שהחלטתי לתת לזה עוד קצת זמן. מתן שתן אני נותן בצורה חופשית ואף יותר מידי: הרגשה של ערמונית רגיזה.
בצר לי, שלחתי הבוקר מייל לאנה המתאמת ניתוחים שבו אני מתאר שעברו שבועיים מאז הביופסיה ואת כל המיחושים שיש לי והאי יציאות סדירות שיש לי. ושאני מבקש להעביר דרכה שאלה לד"ר קרן-פז האם זה דבר מקובל?
במשך השבועיים האחרונים מאז הביופסיה החלטתי מספר החלטות:
1. להרחיק / להעיף אנשים שבעצם הם לא חברים וחברות שלי. שבעצם אין לי שום אינטראקציה איתם.כאלה שהוספתי בפייסבוק כי חשבתי שיכול להיות לי שפה משותפת איתם. כשבפועל אין לי איתם.
2. להרחיק / להעיף אנשים שחשבתי שהם חברות וחברים שלי והם עשו עליי מניפולציות רגשיות.
3. להפסיק לרדוף אחרי אנשים ולנסות לשמר איתם על קשר כשאין היענות מצידם לשמירת קשר. מי שלא רוצה את
קירבתי שיישאר בביצה שלו. הביצה שלו אינה הביצה שלי.
אני מעדיף לנתב את האנרגיות שלי לדברים אחרים ויותר חשובים: מי שלא רוצה אותי בקירבתו אני לא מחפש.
4. לברך כל יום ויום על כך שאני קם בבוקר והשמש זורחת ואני חי ונושם.
5. לא להתרגש. לא להתעצבן. להפסיק לנסות לחנך את האחרים, משהו שאבי ז"ל היה אומר לי כל הזמן.
6. להוריד הילוך מהבילוי ברשתות החברתיות ולהקשיב יותר לגוף ולנשמה. לעשות דברים שיעשו לי רק טוב לנשמה ולגוף.
ידעתי להעביר מסר בכתוב ומסר קולי בכל הרשתות החברתיות שלא להזניח את הגוף ואת הנשמה. ללכת לבצע בדיקות כלליות כל חצי שנה שאם יש משהו אזי אפשר לטפל בזמן בבעיה שמתגלה. אם הצלחתי במשהו אזי זו הצלחה לכולנו.
תגובות