קירוב לבבות - חלום או מציאות?

****פרק שפורסם לפני כמעט 3 שנים ועדיין רלוונטי להיום. בכוונה לא שיניתי אף מילה בו והשארתי כמות שהוא*****

גילי מוסינזון

מן ההגינות, אני חייב להתוודות שאני לא מכיר את גילי מוסינזון.
הייתי מקוראיו הנלהבים של אביו המנוח כשכתב את סידרת הספרים חסמב"ה.
כשראיתי את גילי כשחקן כדורסל - לטובה ולרעה כאחד - נדלקתי עליו. הוא היה ועדיין נשאר חתיך. כשהוא העלה פוסט ברשת החברתית פייסבוק ביום העצמאות בו התוודה כי הוא נמשך לשני המינים לא היה מאושר ממני בעולם: שאפתי ורציתי שיהיה לי סיכוי אצלו, ולו במעט. כמו כן, רציתי להכיר אותו כאדם, למרות היותו אדם בעייתי, כהגדרת העיתונאים, למרות שלדעתי הוא רצה להביע את עצמו ולשחרר מחסומים של הרבה מאוד זמן בגלל התדמית על שחקן כדורסל. 
כשפוטר מניהול מועדון הילדים בקבוצתו "הפועל תל אביב" כעסתי מצד אחד וכאב לי עליו כאדם וכחבר ברשת החברתית הנ"ל מצד שני.
גם אם הדברים שגילי אמר, אומר ויאמר הם לא מסוגננים כפי שהחברה מבקשת והם נאמרים בלי סינון הם רק מוכיחים שגילי הוא מלח הארץ. הדברים נאמרו - נאמרים ויאמרו במישרין וטוב שכך: לפחות כאדם הוא לא מסתתר מאחורי מסכות, כפי שתבקש על ידי החברה.


מוות הורים

כשאבי נפטר לפני 4 שנים, במפתיע ובטרם עת, נאמר לי במהלך השבעה ואחר כך החודש, כשההורים נפטרים המשפחה לא נשארת כפי שהייתה.

אז סירבתי לקבל את הדברים כהווייתם. 
4 שנים אחר כך הפנמתי בכאב את הדברים. כל ילד וילדה במשפחה הלך לכיוון שלו / שלה. 
זה לא סוד שמאז שיצאתי מהארון - זה היה לפני 11 שנה וזה היה מאוד מאוחר יחסית, בגיל 35 - אחותי ומשפחתה לא חשו בנוח על ידי. זה הגיע עד לכדי נתק בין שנינו: אחותי היחידה והגדולה ממני בשש שנים וביני. אבי ז"ל כשהיה בחיים ואמי שתבדל לחיים ארוכים קיבלו בהבנה את העדפותיי המיניות והקשר בינינו התחזק עוד יותר. 
באחד מהוויכוחים הטלפונים האחרונים בין אחותי לביני היא ציינה שהיא מחזיקה בתיבת פנדורה משפחתית. אני גם החזרתי לה שאני מחזיק בתיבת פנדורה משפחתית ושאנחנו במצב של WIN WIN. דווקא ציפיתי מאחותי שהיא הבגירה מבין שנינו (הפרש הגילאים בינינו הוא שש שנים לטובתה), מורה לחינוך מיוחד בישראל בעלת תואר שני, עם שלושה ילדים גדולים (כשבכור התחתן לאחרונה) תפנים את המצב ולא תסלים אותו. כמו כן, תפסיק לצאת כנגד האמא שלנו שהייתה זקוקה לכל תמיכה - אם זה נפשית ואם זה גופנית. ללא ספק אני מבין את הצד של אחותי שהיא לא יכולה להכיל ולעכל את מות אבינו מצד אחד ומצד שני היא רוצה לעשות מה שטוב לה ולמשפחתה, אך לא על חשבון אמא שלנו ולא על חשבון אחיה. האם שנשאה אותה ברחמה 9 חודשים, הדם שזורם לאחותי בגופה הוא מהדם של אמא שלה. מחר - מחרתיים, ואני מאחל לאמא שלנו חיים ארוכים וטובים, רק אחותי ואני נשאר לבד בעולם הזה בלי ההורים כשיגיע זמנה של אמא שלנו.

בגלל שאחותי ניתקה קשר איתי ומאחר ובפעם האחרונה כשנפגשנו באיזה בית קפה בנוכחותה של אמנו היא לא יכלה להביט לכיווני, החלטתי החלטה חד צדדית: כשאני נשאל אם יש לי אחים אחיות אז אני אומר: "הייתה לי אחות גדולה ממני בשש שנים והיא נפטרה". אין לי את הכוחות הנפשיים והגופניים לספר את כל הסיפור ההתנתקות החד צדדית של אחותי. 

אני לא מחפש רחמים של אנשים אחרים. למדתי לחיות לבד בעולם הזה. גם ככה מהדהד לי כל הזמן משפט אחד מני רבים שאבי זיכרונו לברכה היה אומר לי: " ישראל, שתדע: ברגע שבחרת בחיים של גאה אתה לבד. הרבה יתרחקו ממך. יחפשו את חברתך באירועים משמחים אך ביומיום אתה לבד."


הקצנה בחברה

בשנים האחרונות ההקצנה בקרב החברה הישראלית  התחדדה יותר ויותר.
ההקצנה בין ימין לשמאל.
ההקצנה בין החברה החילונית לחברה החרדית - תודה לאל (כמה מוזר לשמוע גאה כמוני משתמש במונחים של תודה לאל, בס"ד, בעזרת השם, וכו') עם החברה הדתית לאומית, אם לא ברובה אז בחלקה,  אפשר להתווכח.

אומנם, אני לא פונקציה שהרי אני מכריז מעל כל במה אפשרית שאני כגאה לא בעד מצעדי הגאווה. ושאם אנחנו כגאים רוצים כבוד, סבלנות וסובלנות, שיוויון אז אנחנו חייבים דווקא לנהל דו שיח עם החברה על כל חלקיה ועל כל גווניה וברגע שיש מצעד גאווה שהינו כאצבע משולשת בעיניי המתנגדים לקהילה הגאה אזי אנחנו לא יכולים לזכות במה שאנחנו דורשים. במיוחד לכבוד, סבלנות וסובלנות ושיוויון מצד החברה הדתית לאומית והחברה החרדית - שימו בצד, בבקשה, את אי תרומתם של החרדים לחברה עצמה ושישנם בקרבם גם כאלה שמתנגדים לקיום מדינת ישראל - אי מדבר בכלליות וספציפיות על מערכת היחסים בין הקהילה הגאה לבין החברה בכללותה.

ישנם גם סטרייטים המפחדים מחברים גאים. ההקצנה בזה גבוהה גם כן.
אותם סטרייטים, לדעתי, אינם בטוחים במיניותם בכלל. הפחד שולט עד כדי כך שהם מרחיקים את עצמם מאותם שכנים, חברים גאים. מי שגאה במיניותו אינו מרגיש מאוים, מפוחד, מהסביבה הגאה. והם גם ידועים כגייז פרנדלי. 

אתם שואלים: מה הפתרון שלי להקצנה? ובכן, התשובה שלי: שיקום מנהיג חזק שלא יפעל על בסיס הפחדה וספינים תקשורתיים. שהמנהיג הזה ידע להחליט החלטות הרות גורל שידע להתמודד עם התמיכה והאי תמיכה באותן החלטות הרות גורל מקרב העם שיושב בציון. כדוגמת: בן גוריון, בגין, רבין, שרון זיכרונם לברכה. 
מאחר ואין לנו מנהיג כזה כרגע אני לא פוסל אפילו הפיכה צבאית לתקופת מה, דעה שהחזקתי בה בשנות השמונים המוקדמות כשהייתי עוד נער מתבגר. אני יודע שדעה כזו מפחידה רבים ואני אישית די התרחקתי מהדעה הזו כי אני יודע שהיא לא ריאלית במדינה שלנו.