הגיע הזמן להעצמה בקהילה הגאה

בילדותי כעסתי על הרבה מאוד דברים קטנים שהיו אז חשובים לי מאוד.

כעסתי שנולדתי עם שיער שחור ומקורזל. כעסתי שנולדתי עם עיניים חומות ולא עם עיניים כחולות. כעסתי שהייתי ילד שמן וחנון.
רציתי להיות כמו השחקנים החסונים, בהירי עיניים והשיער החלק והבלונדיני. ולא רק השחקנים אלא כמו בני כיתתי המקובלים שהיו.

אז קרה מה שקרה בילדותי שכתוצאה מכך עברתי חרם כיתתי ושכבתי. הדברים הללו יצרו אצלי קרע עמוק וחוסר אימון משווע מצד אחד והרצון להיות מקובל מצד שני. בילדותי לא השלמתי עם הופעתי החיצונית. בניתי מסביבי חומה מבטון. פיתחתי חוש הומור ציני עד כדי כאב שמלווה אותי עד היום, ישנם אנשים שנהנים מהחוש הומור הזה וישנם כאלה שנפגעים ממנו. בעצם, צעקתי באמצעות החוש הומור הזה: זה אני וזה מה שאני על אפכם ועל חמתכם.


עם השנים למדתי לקבל את עצמי כמות שאני.
התגברתי על המקרה שעברתי בילדותי והשארתי אותו רחוק רחוק בעבר. הבנתי שיש לי חוסן נפשי חזק יותר מהחוסן הגופני. הרחקתי את עצמי מאחרים שלא רצו את קרבתי בגלל עצם היותי גיי. לא הצטערתי על כך. מי שלא רוצה את קרבתי שייבושם לו, יבוא היום מתישהוא שהוא ירדוף אחריי.
בעשר השנים האחרונות שאני לא נמצא בזוגיות היא מתוך בחירה אישית ומתוך הבנה שעם כל הרצון להיות בזוגיות היא מפריעה להעצמה האישית שלי. לא שאין זוגיות אמיתית וכנה בקהילה הגאה - שהיא אולי במקרה הטוב רק 5%. החוסר אימון במי שיכול להיות הפרטנר שלי האידאלי: שרוצה רק סקס חד פעמי, את הכסף שלי, שרוצה לפגוע בי נפשית ו/או גופנית - זה מה שמאפיין את רוב הקהילה הגאה: הבילויים במועדונים, עשיית סמים, סקס חד פעמי בשירותים ו / או בסאונות התל אביביות במיוחד לקהילה הגאה.
אולי, נגזר עליי לחיות לבד בלי בן זוג.

שלא ישתמע שאני מבכה על גורלי. עברתי ממזמן את השלב הזה. אני מסתכל על המציאות בעיניים פקוחות.

נשים היום מדברות על העצמה נשית.
זה דבר נחמד. זה דבר חשוב. ללא ספק. חבל רק שהן - הנשים שמדברות על כך - לא מכלילות גם את הקהילה הגאה בכל התהליך הזה. אותם 5% שדיברתי עליהם מהקהילה הגאה רוצים להשתלב בחברה ולהראות את מי שהם / הן. לא חסר גייז, טרנסג'דריות שהבליטו את עצמם ועברו תהליך מאוד חשוב בינם לבין עצמם שצריך לתת להם רק את הבמה לספר את סיפורם ואת החוסן הנפשי.

סבתי עליה השלום הייתה מספרת לי משלים בלאדינו בילדותי עד מתי שנפטרה, לפני 41 שנה.
אחד המשלים הוא בצורת שאלה וככה היא הייתה אומרת: "צ'קיטיקו, אצבעות בן האדם שוות? כמובן שלא. כך בני האדם. יש לקבל את בני האדם כמו שהם. שונים אחד מהשני". כך החברה חייבת לקבל את כל בני האדם שמהווים ומרכיבים את החברה כולה.

פעם הנשים היו בבתים. ייעודן היה לבשל, לכבס, להוליד ילדים ולשתוק.
פעם הקהילה הגאה הייתה מנודה מחמת המיאוס והבושה. חלילה וחס, אם אחד או אחת מבני המשפחה היה גיי או לסבית.

היום, הנשים נלחמות על מקומן בחברה ושיוויון זכויות לכולם, על כל מה שמשתמע. כולל שכר בכירות שיהיה שווה וזהה למקבילים שלהם באותם תפקידים.
לעומתם, הקהילה הגאה חייבת לעבור מהפך רציני בכל מה שקשור לשיוויון בחברה: להפסיק את מצעדי הגאווה שמתיימרים להיות מצעדי הסובלנות כי בעצם המצעד לכשעצמו שמופיעים שם אנשים בהלבשה תחתונה לא משרתת בכלל ואף הופכת את תדמית הקהילה הגאה לתדמית זולה ואף זנותית. אם ישנם חברי וחברות כנסת גאים שיחוקקו חוקים לטובת הקהילה הגאה ולא יברחו מהצבעות חשובות. אם ישנם חברי וחברות הקהילה שמעוניינים להיבחר לכנסת על הטיקט הזה שידעו שאם לא יעשו דברים לטובת הקהילה הגאה בארבע שנים הם לא ייבחרו שוב, נקודה.
כן לתת לטרנסג'דרים וטרנסג'דריות וגייז ולסביות להיכנס לבתי הספר התיכוניים, כרגע, ולספר את סיפורם האישי, ההתעללויות החברתיות שעברו וזה במסגרת ימי חברה בבתי הספר. וזאת על מנת שהתלמידים יבינו מה עושים ומה משקלן של החרמות הכיתתיות והשיימינג ברשתות החברתיות. במסגרת ההתנדבויות הקיימות בבתי הספר התיכוניים והסיורים היומיים חייבים לכלול ביקורים בהוסטלים של גייז ולסביות שברחו מהבתים שלהם על רקע המגדריות שלהם.