כבר כמה זמן.....

טוב לי בלעדייך הראש שלי שקט

הלכת כי לא הצלחת להתמודד איתי

עם החרדות , הכאבים , חוסר ביטחון אבל שתדע טוב

שהלכת לי מהחיים

אני מסתדר לבד בכוחות עצמי

עכשיו אני יודע מה אני רוצה מעצמי ..

לא מצטער על שום דבר שעשיתי בחיים ,

רק נתן לי שיעור לחיים.........

בלילות אני תמיד חושב

על מה היה לי לאן אני ילך?

יש לי את החתול שלי היחיד שכן

נותן אהבה אמתית בלי אינטרס

למה אתה בן אדם לא יכול להיות כמוהו?

אין יותר מושלם מזה

*******************

כדי לשרוד כלכלית בתקופת הקורונה, החלטתי להמציא את עצמי מחדש. בדרך הישנה והטובה פשוט לא היה לי סיכוי.

חשבתי איך זה יהיה לי הכי כדאי, ובסוף הגעתי למסקנה להמציא את עצמי מחדש בתור חתול.

לחתול יש רק יתרונות. אוכל בפח כמה שהוא רוצה, אנשים טובים משאירים לו מים, אין לו עבודה, הוא לא תלוי באף אחד. אישתי כצפוי לא התלהבה מהרעיון. היא לא רוצה לראות אותי בפח זבל אוכל שאריות. אבל כשאמרתי לה שאם אני חתול, זה עושה אותה חתולת מין, זה שכנע אותה. לא שכנע אותה לאהוב את הרעיון, שכנע אותה שחברות שלה צודקות ואני ממש ממש דביל.

ההתחלה הייתה קשה. האוכל לא היה להיט וזה ממש מבהיל כשמישהו פתאום זורק עליך שקית זבל על הראש. אבל לאט לאט למדתי איך להתמודד. למדתי להקשיב לצעדים של האנשים שמתקרבים, למדתי שמוצרים שעבר להם התאריך בחודש עושים כאב בטן ולמדתי 5 יחידות מתמטיקה מספר של בני גורן שמישהו זרק.

אבל.................... אחרי תקופה בפח החלטתי להפסיק עם השטויות. לחזור לעצמי, ולהיות שוב בן אדם. יש יתרונות ויש חסרונות, אבל אם כבר החיים שלך בזבל, עדיף לפחות לישון במיטה נורמלית.

*******************

פעם הייתי מפחד מהלבד, היום אני מפחד להיות מוקף באנשים שגורמים לי להיות לבד, אנשים שלא באמת אכפת להם ממני, אנשים שלא באמת מבינים ללב שלי, אשר שופטים אותי, שמנצלים את מה שאני יכול לתת מעצמי למענם, היום אני מפחד להיות מוקף באנשים עם מסכות, שזקוקים לי לאינטרסים האישייים שלהם, למען הבעיות שלהם, שכלל לא רואים את העולם שלי, שכלל לא מעניין אותם מהנפש שלי, מפחד מהאנשים אשר בקרבתי כשרע להם וכשטוב להם הם נעלמים.

מעדיף להתרחק מהאנשים ולהיות לבד, להתייחד עם עצמי, להשקיע בשקט שלי ולשמור על השלווה ששוכנת בי.

*******************

כבר כמה זמן שאתה לא כאן, עזבת בלי כוונה לחזור, וכל מה שהשארת אצלי, זה תיק עם זכרונות, שהשארנו מאחור.

היה אז טוב והיה גם רע, היינו במין מקום כזה, שכבר אין ממנו דרך חזרה.

כעסנו ונלחמנו, מהבוקר עד שקיעה, וחווינו כעס וחווינו רתיעה, עד שלבסוף הרמנו ידיים, ואמרנו אין ברירה.

ארזנו את הרגשות, למזוודה עם כל הזיכרונות, קיפלנו את עצמנו, לכדורים של געגוע בלילות, והתעוררנו יתומים מחום,

עם אלף תהיות.

האם נכון? האם היה כדאי? לוותר כשלא נלחמנו ולומר די, להישאר בהרגשה שאולי, יכל להיות אחרת.

ופתאום הכל מוצג באור יותר בהיר, וכל ריב ענק, מרגיש פתאום סביר. הרגש מתעורר ואיתו זכרונות של כיף וצחוק,

אז למה הכל מוצג באור אחר, רק כשאתה נמצא רחוק??