זה אני

 

אני שואל את עצמי מה לא בסדר איתי? אני שואל את עצמי מה לא בסדר עם ההתנהלות שלי? שהרי אני נותן את עצמי מאה ואחד אחוז, בעבודה. ביחסי אנוש. בחברויות. ובכל זאת............ מה לא בסדר איתי? כבר לא מצפה מאף אחד את אותו יחס. לאותה גישה. הפסקתי לחנך את האחרים......... רק מצפה לרצינות הדדית. לכבוד הדדי. רצינות מקצועית. ************** מיועד לאנשים שפגעו בי לאורך הדרך, רמו אותי, בגדו בי ושברו את לבי. הכרחתם אותי לחקור ולגלות מהם השינויים שכדאי לי לעשות בחיי ונטעתם בי נחישות, מוטיבציה ואמונה שאני צריך ויכול לשנותם. הענקתם לי יותר מכפי שאי-פעם אוכל להשיב לכם ועל כך, אני מודה לכם..... **************** בכל אחד מאתנו חבוייה פנימיות נסתרת שטרם הגיעה לידי ביטוי והתגלות אפילו בפני עצמנו. חתירה מתמדת לגילוי הייחודיות שלנו, יכולה להימשך לעתים מסע חיים שלם, מלהיב ברובו ולעיתים מייסר, בו מתחזקות כשרונותיך, יכולותיך ותכונותיך מדי יום. אם תאפשר לעצמך להיות כן עם רגשותיך וחשיבתך, תפעל לפיהם באיזון, בלי חשש מתגובות הסביבה ואנשים אחרים, תשתחרר ותתחבר לקול הפנימי שלך, תגלה אחרי זמן מה עד כמה החכמת, התנסית, התבגרת ו

במשך 10 ימים שישבתי בבית עשיתי לעצמי חשבון נפש. לאן מועדות פניי? האם עליי להמשיך עם היחס כלפיי, מקצועית וחברתית? האם לתת לאנשים להשתמש בי? האם להמשיך במקצועיות ובראש גדול? האם להמשיך להיות ראש גדול ואכפתי? האם לשנות גישה? שהרי לכל אחד ואחת מאיתנו מגיע כבוד בסיסי. שהרי לכל אחד ואחת מאיתנו מגיע יחס שיוויוני, לא משנה מין, גזע, דעת, שייכות מגדרית. האם עליי לשנות כיוון מקצועי? שהרי ענף המלונאות אחרי תקופת הקורונה אינו אותו ענף כמו שהיה פעם. כולם אופטימיים לגביו. זה כבר לא זה. קשה לגייס עובדים רציניים. אלה שהועזבו - או שהם כבר במקומות עבודה חלופיים או שהם כבר לא רוצים לחזור בכלל. כפי שציינתי בעבר: נכון, אני דעתן, על כל דבר יש לי מה להגיד, לבי והפה שלי שווים. זה לטוב ולרע. לא כולם אוהבים את זה. לא רוצים עובד דעתן. זה אומנם נמצא בעכוריי. אני לא יכול להפסיק, להשתנות בשביל אחרים - אני לא מעוניין לספק את האחרים שאני אתחנף אליהם, אני לא כזה. זה אני. לא מעוניין להשתנות. ללכת לפתח את הגוף בכדי למשוך מבטים? בגילי ה - 52.5 אני לא אפתח שרירים. מה שלא עשיתי בשנות העשרים שלי לא אעשה זאת עכשו. לשנות את הל

הלקאתי את עצמי מספיק. נכון, עשיתי בחירות שגויות. טעיתי. למדתי מהטעויות שלי. מפה............... זה רק להרים את הראש שלי למעלה ולצעוד קדימה. העולם שלנו נהפך לאינטרסנט אחד גדול: כל אחד.ת דואג.ת רק לעצמו.ה. אין ערבות הדדית. אין עזרה הדדית. אנשים מגיעים לעמדות כח והם שוכחים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. פוגעים בפרנסה של האחר.ת בהינף יד. גזל פרנסה. כל מי שמציג את עצמו כחבר שלך הוא בעצם לא חבר שלך. הוא רוצה אותך לאינטרס שלו עצמו לאותו זמן נתון. אחר כך הוא זורק לכלבים. גם אני צריך לנהוג כך: להיות אינטרסנט. לדרוך על אחרים. לא לדאוג לפרנסה של אחרים אלא לפרנסה שלי. לדאוג לעצמי. אף אחד.ת לא היו שם בשבילי כשהייתי צריך וחייב. גם אני צריך וחייב לחשוב ל כך שהשמש זורחת לי מהתחת. ונכון........... אני דעתן, פרסונלית ומקצועית. הלב והפה שלי שווים. לא תוכלו לקחת את זה ממני. נכון........ אני טיפוס רגשי ומשפחתי. מהיום אני משנה פאזה: לא נותן לאף אחד ולאף אחת לפגוע בי!!!!! מילים טובות, מחמאות נטופות בדבש אך מלאות בארס לא בבית ספרי. אני חי את חיי כמו שאני מוצא לנכון מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד.ת למי שלא מתאים לו.

מרגיש כמו אריה בכלוב. עברתי בדיקת קורונה שבוע שעבר והיא יצאה שלילית. אתמול עשיתי את החיסון השלישי. אבל........... זה לא קשור לזה בכלל. לשבת בבית מעצם המחשבה שבמקום העבודה שלך לא מעריכים אותך בכלל. נותנים לך 2 ש"ח בברוטו שמהר מאוד יורד במס הכנסה עם כל המיסוי ועוד מצפים שתעבוד מהבית ותעשה שיחות טלפון על חשבונך? כן, אני פגוע מאוד. מתוסכל מאוד. כמה הייתי אידיוט שפתחתי דלת למשהו ודאגתי לו לעבודה במקום לי? שאני יכולתי לקחת את התפקיד הזה בשקט? הנה, כשאני מתחיל לחפש אלטרנטיבה אחרת, למרות שלא קיבלתי מכתב פיטורים, ואני פונה לחברים ולחברות מהענף ישר הם ממציאים תירוצים שזה רק מראה למה להם לעזור? אחרי המקרה הזה למדתי לא להיות אדם טוב ורחום. כל אדם בפני עצמו. אני צריך להיות מאנייק. לדאוג לעצמי בלבד. לא ללמד אף אחד וגם לא לחנוך אף אחד.  גם לא לקבל שיחת טלפון אחת ממקום העבודה שלי? לדרוש בשלומי?  נכון, אני לא מהמתחנפים. אני לא מהלקקנים. אני יורה את מה שאני חושב ומרגיש, לטוב ולרע. לחזור לתחום האבטחה זה ממש לא אני. אומרים לי לוותר על האגו שלי, להוריד את הראש, להבליג. כל זה פגע לי בבריאות והביא לי את

נהג אוטובוס ממוצא דרוזי / צ'רקסי / ערבי מוכה על כך שביקש מקבוצת נוסעים שעלו לאוטובוס שלו לעטות מסכה בגלל שאוטובוס זה מקום סגור. פשוט שיקגו. לאן הגענו? ************ ירי בין כנופיות עבריינים באחד הרחובות המרכזיים בעיר בת ים שבמקרה ובטעות פוגעים באישה שעברה במקום כשהילד שלה יושב במושב האחורי. פשוט שיקגו. לאין הגענו? ************ ישנן 400 (!!!!) משרות פנויות שמשוועות לידיים עובדות. 400 משרות!!!! פשוט שיקגו. לאן הגענו. ************* באחד המלונות במרכז קבוצת אורחים כמעט אונסים חדרנית שיכולה להיות אמא שלהם בגיל שלה רק בגלל שהם לא מבחינים בגלל שהם שיכורים / מסוממים בין טוב לרע, בין מותר לאסור. החברה הישראלית חולה. חולה קשה מאו ד. ************** לא בכל יום מתרגשת עלינו סערה פוליטית ציבורית ותקשורתית כמו הראיון של שרת התרבות והספורט לשעבר מירי רגב, שהחליטה למצב את עצמה כמועמדת ה־מזרחית לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. מירי רגב פתחה את קמפיין הבחירות שלה עם התבטאויות שהפכו להיות מאוסות אפילו על בוחרי הליכוד. היא דיברה במונחים שגם בוחרי ליכוד כבר לא מוכנים לקבל. "המזרחים, הליכודניקים, בחרו ל

אני מפנטז על........ חזרה לשגרת החיים של פעם. המושג של "אדם לאדם זאב" לא קיים. דלתות פתוחות בין השכנים. הערבות ההדדית. העזרה ההדדית. הערכה הדדית. הערכה מקצועית - זו לא קללה אלא ברכה והיא יכולה להסתכם במילה טובה, בהעלאה של כמה עשרות ש"ח ולא בגרושים בברוטו. טוב..................... אני יכול להבין שהחינוך והערכים שעליהם גדלתי בשנות השבעים כילד אינם תקפים לעידן של היום. היום אין כבוד למבוגר, גם אם הוא מבוגר בחמש שנים ממך. ***************** מאז שאבי נפטר לפני כמעט 10 שנים ועם ההתנתקות החד צדדית של אחותי מאמא שלנו וממני הליווי והדאגה לאמי שתבדל לחיים ארוכים עומדת לנגד עיניי. דבר שהיה ידוע לכל. לא הסתרתי זאת ולו לשנייה. כשאני נמצא אצלה אני רוצה ומחוייב לתת לה מיליון אחוז תשומת לב לא רבע אחוז. ועוד במיוחד ביום חופש שלי. אני לא מפקיר את אמי, על אפכם ועל חמתכם. מצוות כיבוד הורים הינה מצווה נעלה ואחת מהחשובות בכתובים. לא צריך לחבוש כיפה בכדי להפגין בקיאות בהלכות. לא מתכוון להפקיר לאנחות את אמי הורתי. ***************** הגיע הזמן ש........ אני אהיה רחום וחנון. לרחם על האחר. לעזור לאח

לאף אחד אין זכות לפגוע ברגשותיי. לאף אחד אין זכות לעצבן אותי. לאף אחד אין זכות להשפיל אותי. כשאני ביום חופש אז אני ביום חופש.  אתה לא תחליט עליי. במיוחד עכשו שקיבלתי את חיי במתנה, הזדמנות שנייה, אני לא מתכוון לשתוק.  אם יש לי מה להגיד אני אומר, יורה.  הלב שלי והפה שלי שווים. **************** כבר עזבתי מקום עבודה אחרי ש........ "ולא בכדי..... ולא בסתם...... אלא משום ש...... הוטרדתי, הושפלתי, ספגתי קללות. אתמול אחרי שעה בעבודה קמתי ועזבתי בכעס. בזעם. עם הרגשה הנוראית הזו ששוב שלחו לי ידיים לגוף שלי, שפגעו, חיללו, את גופי. לא הייתי מוכן לחזור למשמרת. לא הייתי מוכן להשפיל את עצמי, שוב.  כנראה מקום העבודה הבין את משמעות הדברים והתחננו שאחזור לעבוד ולסיים את המשמרת של אתמול ושל היום. סירבתי בתוקף. מי שלא עבר אונס, הטרדה, השפלה לא יבין את ההרגשה הנוראית הזאת: את הצורך הזה רק להגיע הביתה ולהתנקות, להתקרצף מתחת למקלחת........ ועדיין........... להרגיש את הזוהמה. הלכלוך. שחודר אל מתחת לעור הגוף שלך. אתה יודע ש........... לא משנה כמה מילות התנצלות יאמרו!!!!! לא משנה כמה מילות סליחה יאמרו!!!!!

אתם מכירים את זה שאתם ישנים כל כך טוב בלילה, שינה עמוקה כזאת, אחרי שלא ישנתם לילה שלם בגלל משמרת לילה וחזרתם למחרת למשמרת ערב........  (למה אני עושה את זה לעצמי, שוב, אני לא מבין) מתעוררים עם לחץ היסטרי בשלפוחית השתן מסתכלים על השעה בטלפון נייד ונדמה לכם שאתם רואים את השעה 03:00 בבוקר אתם קמים ואחרי שאתם מתפנים אתם קולטים שזה בעצם 05:00 ומשהו בבוקר והעולם מתחיל להתעורר???? יום שבת היום. שבת רביעית. חופש.  לנוח. לנוח. לנוח. (מי חושב בכלל ללכת לים?נראה לכם שאני אתן לסרטן לחזור? אז ממש לא!!!!) ******************** https://www.youtube.com/watch?v=n8Tn8HZK2g4 ******************** צ'וצ'ו מרגיש שאבא הולך להיות בבית כל היום. בחופש. לכן הוא ברגוע. הוא מרגיש אותי שאני ברגוע.

דעה אישית; ההחלטה לחסן בחיסון השלישי את בני.ות 60 פלוס במקום ורצוי. מי כמוני דואג לאמי היקרה והאהובה. אבל.......... היו חייבים לצרף גם את אלה שנמצאים בקבוצות סיכון (כמוני, למשל) ואת מחלימי.ות מחלת סרטן על כל סוגיו (שוב, כמוני). תעודת המתחסן שלי פגה תוקף לפני חודש. לא אשקר ולא אכחיש שאני חושש מאוד אי לכך ולמרות החום והלחות הנוראים אני מסתובב עם מסכה בצורה תקנית, בחלל סגור ובחלל פתוח. מוטב שראש הממשלה ושר הבריאות יכריזו שחובת החיסון השלישי תחול על קבוצות סיכון ועל מחלימי.ות מחלת הסרטן במיידי. לא אתמול אלא היום. **************** יושב בבית ומרגיש דחף לכתוב אבל לא מוצא על מה לכתוב. לא רוצה להתבכיין כי מן הסתם אנשים לא רוצים לקרוא התבכיינויות. מה גם, כשיוצאים לי פרקים של בכי ונהי מספר הקוראים מאוד נמוך. תסכולי הכתיבה הם קשים עד מאוד. **************** תודה לעצמי שאני נשאר נאמן למי שאני. תודה לעצמי שלמדתי להשאיר בעבר את העבר ולהסתכל קדימה אל עבר העתיד. תודה לעצמי שבכל יום מחדש אני בוחר להאמין במי שאני וביכולות שלי. תודה לעצמי שבכל בוקר מחדש אני בוחר לאהוב את מי שאני כמו שאני. ****************

"בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב"  (בראשית ג' יט') חוזר מבית עלמין ירקון שם אבי ז"ל קבור. מסע רגשי, מטלטל, כמו כל שנה במשך 9 שנים האחרונות. לא מבין......... פשוט לא מבין...... המת צריך להיטמן באדמה ולא בקבורה של כוכים בקומות על קומות. כי מעפר באת ואל עפר תשוב. איך המשפחה יכולה להגיע למקום קבורתו של יקירם? איך המשפחה יכולה לגעת בקבר של יקירם? אבי עליו השלום מה היה אומר על הקבורה הזו לו היה בחיים? אני לא יודע. אני יכול רק לנחש שהוא היה מזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא לא היה אדם דתי. בגיל 13 בשנת 1948 עלה לארץ לבדו ושהה במשך שנה וחצי בפנימייה דתית בכפר חסידים עד אשר משפחתו הגיעה שם ספג חינוך דתי. מעולם לא היה אדם דתי אך ידע לקרוא את הקידוש בטעמים הנכונים והנחיל לי - לא יכול לדבר בשמה של אחותי וגם לא רוצה בכך - את הכבוד לדת ולאנשים השומרי מסורת שמקיימים את הדת כהלכתה ולא בצורה קיצונית. קבורה בגובה? בכוכים? הדעת לא נתפסת. זה מפחיד עד מאוד. ******* כשחזרתי הביתה לפני מספר דקות האכלתי שוב והשקתי את צ'וצ'ו. הרגעתי אותו שאבא בבית

שוב עוד שנה עברה עוד פעם יום הולדת כמו בכל שנה שוב פעם עוד תקופה חלפה כבר לא צעיר מבטיח כמו בהתחלה הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן לעצור את הזמן ולא להזדקן שוב משנים קידומת עוד פעם יום הולדת ממש לא חגיגה עוד פעם עוד שנה עברה עוד שנה חלפה אתה מי שהיה הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן לעצור את הזמן ולא להזדקן שוב עוד שנה עברה עוד פעם יום הולדת כמו בכל שנה **************** עברה לה עוד שנה........ ואני מוצא את עצמי מתאם יחד עם אמי את נושא יום האזכרה לפטירתו של אבי. ככל שהזמן עובר לו אני יותר ויותר למד שהגעגועים לא פוסקים. אנחנו החיים נשארים ושואלים את אותה שאלה: למה? למה הוא לא הקשיב לי? אני זוכר את דמותו של אבי ז"ל טוב מאוד. הוא חסר לי מאוד, הן כהורה והן כחבר הן כיועץ. מתגעגע לשיחות שבינינו שהיינו יושבים שעות על גבי שעות מחסלים 3/4 ספלי קפה שחור. אני שואל את עצמי: מה היה אומר על מקרה כזה, על מקרה אחר, על הקידום שקיבלתי? לבטח היה מתרגש, היה מברך אותי עם שתי ידיו על ראשי.  גם השנה בחגי תשרי הוא יהיה חסר לי, במיוחד בערב צום יום כיפור שהיינו מבקשים סליחה ומחילה אחד מהשני, מתחבקים ומתנשקים אחד עם

למילים ולמעשים שלך יש השלכות, אנשים שופכים רעל מסביבם ולא מבינים עד כמה הנזק הזה עצום. זה סיפור על ילדה מאוד חכמה יפה ומוכשרת, דעתנית שלא חששה לומר מה היא חושבת, היא היתה ילדה מאוד מאושרת, עד שיום אחד היא פגשה את מי שהפכה אותה להיות אחרת. היא זרקה לה בהתחלה מילה פה ומילה שם, טיפטפה את הרעל שלה כמו שרק היא יודעת, כולם ראו את זה ושתקו, היו אפילו כאלה שזה מאוד הצחיק אותם, אף אחד לא עצר אותה. ומה שזה עשה למכשפה ההיא זה העצים אותה, היא הרגישה בעננים, זה מה שגרם לה לעשות עוד ועוד מעשים שירסקו את הביטחון העצמי של הילדה ההיא. לאט לאט היא התחילה לאבד עניין בחיים, הסתגרה בתוך עצמה, התנתקה מהסביבה. והמכשפה עברה למישהו אחר וכך הסיפור חזר על עצמו , אבל אצל מישהו אחר. אל תתנו יד לתופעה המכוערת הזאת, תעשו לזה סוף, למילים ולמעשים שלכם יש השלכות, לפעמים זה יכול להיות קטלני, אנשים בלי מצפון לעולם לא יבינו זאת. ********************** אל תדון אדם עד שתגיע למקומו . אל תשפטו שום אדם במה שעובר עליו.. אל תשפטו!!!! נכון פשוט להגיד את זה? אז למה אנשים חושבים שמותר להם לשופט אחרים ולא מסתכלים על עצמם? זה טבעו של

בהתלבטות ובהתחבטות האם לכתוב, לדבר על הנושא..... שמא הדברים הללו שאני מעלה וכותב לא יבוא לי בהפוכה, כי זה עלול לבוא. מצד שני אני לא יכול שלא לכתוב רק בכדי לפרוק את אשר על ליבי. כי אם הרגשות שלי אני לא אפרוק אזי זה יבוא על חשבון הבריאות שלי. לא רוצה. כבר הייתי במקום הזה שם והרגשות שלא פרקתי אותם פגעו לי בבריאות שלי. אני יודע שאני צודק. המצפון שלי נקי. מצד שני כמה אפשר לספוג עלבונות, לספק הסברים, להיות פסיכולוג של אחרים? אם הצד השני לא יודע לפתור את התסביכים האישיים של עצמו אז מי כן יכול לפתור אותם? עד כמה אפשר לחיות בשקרים, רחמים עצמיים? דווקא בתקופה הזאת שיש מחסור במקומות עבודה ובכח אדם תעריכו את מה שיש. נראה לכם שאני אוותר על מקום העבודה שלי אחרי שהצלחתי להשיג את התפקיד שחלמתי עליו? נראה לכם שאני אוותר רק בגללך ובגלל הרחמים העצמיים שלך? בגלל שאת רוצה להתסיס את המחלקה שבה אני עובד? בגלל שאת רוצה שהמחלקה תתנהל על פי מצבי הרוח המשתנים שלך? תסתכלי על הצלחת שלך ולא על הצלחת של האחרים. שהרי את באת והתוודת  שאת עושה לי דווקא כי את רוצה לעצבן אותי ולהוציא אותי משלוות נפשי.   את לא חייבת להיות

בשנתיים וחצי האחרונות עבדתי על עצמי הרבה מאוד. אם עד לפני מספר שנים הייתי וחייתי עם רגשי נחיתות - שלא אוהבים אותי, שאני לא מקובל, שאני לא אוהב את עצמי מספיק - פעלתי וחייתי על פי אמות מידה של אחרים, עשיתי הכל רק בכדי לקבל חברויות של אנשים אחרים שבפועל אלה לא היו חברויות אמת אלא על פי אינטרסים אישיים פרופר. מאז שגיליתי כי חליתי במחלת הסרטן והחלמתי ממנה ובעצם קיבלתי את חיי בפעם השנייה שהרי יכולתי לוותר, להרים ידיים ולא לקבל את הטיפולים המתבקשים כנגד המחלה. עברתי עם עצמי תהליכים אישיים הבנתי מי כן אוהב אותי ומי לא. זה מצחיק כי לפני מספר ימים הרשת החברתית פייסבוק הזכירה לי איזה פוסט בכייני שהעלאתי לפני מספר שנים שבאתי בטרוניה כלפיי חבריי וחברותיי שהם לא אוהבים את עצמי. אחת החברות דאז כתבה לי שדווקא אוהבים אותי אבל אני חייב לאהוב את עצמי קודם כל, מודה ומתוודה שאז לא יכולתי להבין את זה אז. אז, נכון........ הייתי צריך לקבל מכה בכנף שהייתה מאוד קשה וכואבת בכדי להבין את מה שאני מבין עכשו. 1. קיבלתי את החיים בפעם השנייה. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי וכרגע הוא לא רוצה אותי לידו. הוא רוצה שאהיה בין החי

חשבתי שאני חזק עד אשר קיבלתי את ההזמנה לחתונה שלך. השארת לי אותה מתחת לדלת כי פחדת לדפוק ולתת לי אותה, בצדק. עברה שנה מאז שנפרדנו, הײית כל העולם שלי. הרחקתי אותך מהחברים המפגרים שלי, מהעולם החילוני שפחדת ממנו כל כך ונתתי לך לראות אותי, כמו שאני. בלי כל המועדונים והמסיבות, בלי הבנות והאלכוהול. התרחקתי מכולם. שיכנעת אותי ללכת בדרך שלך, ואם לומר את האמת.. חשבתי שנתחתן. חשבתי שתהיי האמא של הילדים שלי, שנגדל 5 ילדים או יותר ואת פיט. הפיטבול שלי. שתמיד אמרת שהוא דומה לי בגלל העיניים הכחולות שאז חשבתי שאהבת. ואז משהו בתוכי נשבר. ההורים שלך חשבו שאני לא מספיק טוב בשבילך. איפשהו הם צדקו. תמיד היית יותר מידי מושלמת בשבילי. אחרי 3 שנים שנלחמתי בכל העולם בשבילך, וויתרתי על עצמי, החלטת לוותר עלינו. אמרת שטעית, שאני לא מה שאת מחפשת. מצאת לך ילד טוב ירושלים שלומד באיזה ישיבה מפונפנת ומוצלחת, והתארסת. תמיד צחקתי איתך שבסוף אוציא לך טבעת. עכשיו אני שעה בוהה בהזמנה המזויינת על השולחן שלי, לכבוד המאורע הזמנתי טבעות בצל והמבורגר. *************** https://www.youtube.com/watch?v=-KrD4YniBsQ&t=22s

מוצא את עצמי הבוקר שוטף את חלק מהבית ביום החופשי שלי. בשבת הרביעית שלי. למרות שאני עייף גופנית ונפשית. כאילו אין מחר. כאילו אני לא ביום חופש מחר. גם כן. פשוט מנצל את מזג האוויר הנוראי שחם על מנת שהרצפה תתייבש במהירות. תכלס???? גם זה סוג של מנוחה. סוג של תרפיה. לשטוף את הבית. להוציא את כל הלכלוך שהצטבר שלו. רק לא לחשוב כמה זמן לא ניקיתי את הבית. ************** בתור אחד שדואג לטיפוח האישי שלו ובין היתר מורח קרם פנים וקרם הגנה בשנים האחרונות ממש לא מסוגל לעשות זאת מרוב שאני מתלונן על חום והזעת יתר. מצד שני, אני ממש מרגיש רע עם זה שאני לא מורח קרם הגנה כשאני יוצא לקניות או כשאני הולך רגלית בימי שבתות לאמא שלי. רק חובש כובע. ממש מפחד מהשמש. רק לחשוב שעד לפני 30 ומשהו שנה הייתי מטגן את עצמי לדעת מול השמש בחוף הים. היום לא מסוגל לסבול את המחשבה על כך: ללכת לים ולהטגן. רק מחפש את הצל ואפילו מתעצל לצאת מהבית מעצם המחשבה מהלחות הנוראית שבחוץ. ************** למרות הכל........... חי כאילו אין מחר.

כשהחשש מנקר לך שוב....... האם הסרטן חזר לשכון בגוף שלך שוב? האם הוא חזר לפעול ולתקוף שוב באותו מקום? עייפות היתר, הדודא לסוכרים, אין סימני דם בשתן, קושי בקיום יחסי אישות - מה זה בכלל???!!! שכחתי מתי עשיתי סקס, אלה רק סימנים ראשונים שאני מרגיש. לא בא לי להתחיל שוב את כל הבדיקות, את כל הריצות. אין לי את הכוחות. רק בבדיקות דם האחרונות הכל היה בסדר: רמות ה - PSA (הערמונית) בדם הייתה נמוכה מהנורמה שזה בסדר. התחלתי לקחת ברזל. הייתי אופטימי מאוד, שמח על התוצאות שהגוף שלי מגיב טוב, מתחיל להתאושש לחזור לעצמו. הקדוש ברוך הוא,  אני לא אדם מאמין, בבקשה, רק שלא יחזור על עצמו. רוצה להתרחק מכל הדבר הנוראי הזה. אולי, אני לא אמור לחיות בכלל. אני אמור למות. שהרי אנשים טובים לא אמורים לחיות בעולם הזה בכלל. אולי, אתה רוצה אותי לידך כי אתה רוצה לידך את הצדיקים ואת הטובים. אולי, אבא שלי ז"ל רוצה אותי לידו. ************ הִנְנִי כָּאן, כְּמוֹ אֶבֶן בַּגָּדֵר, /  כְּמוֹ סֶלַע, כְּמוֹ בְּאֵר /  אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר תָּמִיד חוֹזֵר, חוֹזֵר עַד סוֹף הַקַּיִץ /  אֵדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה, /  אֶת פֵּשֶׁר הַקּוֹלוֹ

זה עוד יום שישי נושם את האוויר האור והצל משחקים שוב תופסת השולחן ערוך תמונות ילדות על הקיר שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת והריח הזה ששורט לי את הלב מתגנב מתגנב ופותח דלתות אל אושר קטן אל אותו שיר ישן שעובר אצלנו במשך דורות מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש מה עוד אפשר כבר לבקש זה עוד יום שישי מרפסת ועיתון השמש כמו הדאגות לאט נמחקת מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון ושום סערה כבר לא תסתיר פה את השקט מתנות קטנות... **************** עכשיו, על קו החוף מול אלוהים כבר לא מעמידים פנים רוצים הכל מהתחלה כן עכשיו, השקט כבר נשמע קרוב כל מי שבא לי בא לי טוב כשאין תשובה לשאלה להשתולל כמו שיכור, הרי בסוף זה יעבור זה הלב שמתעורר מתחיל ללכת צעד צעד זה בא מבפנים אתה אומר לעשות לא לדבר זה לא כואב כשמשתנים איו חרטות על הרגלים ישנים ואם למשהו מגיע קצת יותר זה לך אל תוותר כמו עכשיו, עולה לראש וחם בפה אומרים בשלישיות תרגיש יפה זה לא יקרה אם לא נלך כן עכשיו מהר גבוה ורחוק תבין הכי פשוט הוא גם הכי ע

רציתי לכתוב פרק משמח אבל יצא לי פרק מלונכולי. רציתי לכתוב על דברים משמחים  אבל לא יוצא מה לעשות יש ימים כאלה. תבואו ותגידו לי: "יש לך כל הזמן ימים עצובים. אתה כותב על דברים מלונכולים כל הזמן" אולי כן, אולי לא, אולי למה לא. ********************* יש לי שטף דם פנימי מעל הברך ברגל שמאל כבר יותר מחצי שנה. בעצם........ מאז שהרופאה הכללית שלי הקודמת נתנה לי מדללי דם כשהרופאה הכללית הנוכחית הפסיקה לי את הנטילה ברגע שעברתי אליה. לא קיבלתי מכה בברך, אם זו השאלה. גם אם הייתי מקבל מכה שטף הדם היה עובר אחרי X זמן. כרגע הופנתי לכירוג מומחה בכלי דם כשיש לי תור בעוד 3 שבועות אליו. התסמין שמלחיץ אותי ביותר שבזמן האחרון זה שיש לי כאבים לאורך הירך שלפעמים המקור שלהם בא מכיוון המפשעה. יש ימים שמרוב שכואב לי אני יישן על הרגל שמאל בכדי להפעיל לחץ של הגוף על הירך וכך לנסות להרגיע את הכאב. וכשאני מתרומם ממצב ישיבה אני מרגיש לפעמים שתפוסה לי הרגל והגב התחתון. אני משתדל להחליף את הנעליים כשאני הולך לעבודה (בכל זאת עומד על הרגליים הרבה שעות) יום עם נעל כזאת ויום אחר עם נעל אחרת. ובכל זאת הכאב לא נעלם.