כולם חכמים עד שהם מדברים

הייתי שלשום אצל רופאת המשפחה שלי.

הלכתי לשם גם בשביל ביקורת כללית גם בכדי להתייעץ איתה לגבי המשך טיפולי הפיזיותרפיה, שאני די מרגיש שאני דורך במקום בנושא הזה ואין שום שיפור בתפקוד היד.

מיותר לציין, שהפעם התפרקתי אצלה בבכי על הבוקר בשעה 08:00 כי הרגשתי אבוד בכל המערכת, בכל המנגנון הזה (על זה כבר דובר ונכתב רבות). אף רופא לא מסביר לי מה הולכים לעשות וכמה זמן כמו בתקופת הטיפולים כשחטפתי את מחלת הסרטן. הסברתי לה, שבעצם אין לי עם מי לדבר, להתייעץ, לשמוע דעה: אמא כבר מבוגרת יש לה את הבעיות שלה, שכנים, חברות וחברים כבר בורחים ממני מה גם יש להם את החבילות שלהם ולא רוצים להקשיב לאנשים מתבכיינים כמוני (כמה אני מבין אותם). ואני.......

נשאר תלוש באוויר, לבד, מרגיש אבוד.

הרופאה שלי נתנה לי הפניות לנוירולוג, פסיכולוג ולמומחה לפיזיקלית/שיקום. היא גם הסבירה לי שבעצם בעולם האורתופדיה זה לא מדע מדוייק, זה מאוד אינדבדואלי. היא הבינה ש - :

יש עליי עומס רב שאני גם דואג, מטפל, מלווה את אמא שלי ובעצם אני לא מתפנה במאה האחוזים לטפל בעצמי, במי שאני: שבעצם אני מאבד את האורך רוח שלי, מרגיש שאני לבד בעולם הזה.  שאין קשר עם אחותי בגלל שזה מורכב וזה עוד יותר קשה לי. את החששות שלי לעשות ניתוח שני שאין הבטחה למאה אחוזים הצלחה.

מצד שני, היא שאלה מה אני עושה בכדי לשפר את מצב הרוח שלי במהלך היום? השבתי לה שבעצם אני לא זז ממתחם הבית שלי כי אני מפחד ליפול שוב כי יש לי טראומה מתאונת עבודה. לפעמים אני מקשיב למוזיקה שאני אוהב. היא העלתה סברה שאני בעצם סובל מ - 

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (הפרעת דחק פוסט-טראומטית – ויקיפדיה (wikipedia.org).

הרופאה ביקשה שאחזור אלייה בעוד שבועיים הן בכדי לדבר והן בכדי לבחון את המצב אולי היא תיתן לי כדורי הרגעה, שכמובן סירבתי לקבל כי אני לא שם עדיין.

כשחזרתי מאצל הרופאה התחלתי לקבוע תורים. לנסות, לפחות. לנוירולוג הצלחתי לקבוע תור. לשאר התורים זה נשאר פתוח, לצערי הרב, עד יום ראשון הקרוב.

אז...................

כפי שנאמר כבר: "כולם חכמים עד שהם מדברים".