המציאות

שומע???

נמאס לי לכתוב למגירה............

בעצם לא נמאס לי אני לא מספיק כותב.

כשאני מסתכל עלייך מה אני רואה משהו חדש, מסקרן, התחלה חדשה נקייה, אומץ, שקט גדילה כל כך רוצה לגדול ולבד זה לא פשוט, שייכות, אתה ניראה טוב אהבתי את החיוך שלך את התמונות שלך איך תמונה ממך בבוקר יכולה לשנות לי את היום. מרגיש שסגרת לי את הדלת שלא נתת לי להכיר אותך ואני אני רציתי להכיר אותך רציתי שיהיה לי יותר מה לכתוב.

אני יודע החיפושים אחרייך לא יעזרו אבל לפחות יש לי השראה לכתיבה אני יודעת מה נמצא בי. הייתי רוצה לראות אותך עוד פעם לבלות איתך אבל כולם אומרים לי שאני צריך לשחרר....... אתה לא הראשון שאני צריך לשחרר ממנו למה אני צריך לשחרר ולבטל רגשות וגם אם אני מרגיש מהר אז מה........

עוצם את העיניים ורק יכול לדמיין את הכייף שהיינו יכולים לעשות יחד.

**********************

בדידות.....

היא שם. וכולם מנסים לברוח ממנה.

היא המוות הכי כואב, והחברה הכי טובה.

אני מפחד מהבדידות. היא משגעת, משאירה אותנו בלי כלום. ונותנת ללכת לחפש שאריות.

אבל........ בסופו של דבר צריך להתמודד איתה. להכיל אותה. ואולי..... אפילו לאהוב אותה.....

**********************

נדמה שהמציאות צוחקת עלי;

עלי ועל נסיונותי המסורבלים לגבש לי תוכנית ושליטה בתוכה.

אחרי כל אותה העמילה הפנימית שעמלתי,

כל אותה ההתבוננות, החשיבה, והזיקוק של אותן מטרות ״חשובות וגדולות״,

באה המציאות וצוחקת לי. משועשעת, היא עושה יותר מלטרוף לי את הקלפים;

היא משנה את המשחק.

אני נשאר מוגחך,

עוד מחזיק בקלפיי, עוד מבקש לממש את תורי לפי אסטרטגיית המשחק שלמדתי,

ומבין שהמשחק הוא לא עוד אותו המשחק,

שכל הקלפים שבחרתי והמהלכים שסידרתי לי (בעמל פנימי רב) -

הם חסרי משמעות או היגיון במשחק החדש, הלא מוכר לי.

באמת שבא לי להניח את הקלפים על השולחן ולפרוש.