יום שישי

שבת בבוקר מתעורר בשעה 05:30 בבוקר עם לחץ בשלפוחית השתן ועם מועקה רצינית....

זכרתי שצ'וצ'ו שלי עלה עליי והעביר את רגליו הקדמיות שלו עליי בכדי שאתעורר כי גם רצה לאכול וגם רצה את תשומת הלב שלי.

הלכתי לישון וקמתי מהשינה עם המחשבה שאמא לי מאושפזת בבית חולים "איכילוב" מאתמול בבוקר לפחות עד יום ראשון עם חשד ראשוני לשבץ מוחי שהתברר אחר כך שמדובר בורטיגו שחזר. עצם הזיכרון שהיא התקשרה אליי אתמול בשעה 04:49 בבוקר שהיא לא מרגישה טוב וסיפרה לי שהיא הרגישה שהיא התעוררה אחרי שקיבלה מכה פנימית ולא חיצונית  בראש. הנעתי אותה טלפונית שתזמין מד"א ושתתפנה לבית חולים ואם כבר לבית חולים אז רק "איכילוב" ולא לבית החולים שבחולון. בדיעבד, התברר לי ממה שהיא סיפרה לי כי היא הייתה ערה כבר משעה 02:30 לפנות בוקר והיא התקשרה לאחיינית הגדולה שלה שהיא רופאה, שזו גם הניעה אותה להתפנות לבית חולים. רק חבל מאוד שהן - גם אמא שלי וגם הבת דודה שלי - לא התקשרו אליי ויידעו אותי בשעה הזאת. הייתי קם ורץ אליה לקחת אותה לבית חולים.

הדברים של הרופאים שעשו סבב רופאים בזמן שהייתי כבר שם הדהדו באוזניי, בין היתר שהרימו גבה שאמא שלי לא נטולת כדורים לדילול דם, בין היתר, בגלל גילה המתקדם.

רצתי לשירותים על מנת לשחרר את הלחץ בשלפוחית השתן שכבר לא יכולתי להתאפק יותר כשצ'וצ'ו התהלך בין רגליי ששמח שקמתי וגם רצה להיות בטוח שהכל בסדר איתי. הוא הרגיש את המועקה ואת התעוקה שנמצאת בתוכי. הגוף צרח לחזור למיטה ולישון אך המוח לא נתן לי, המחשבות והזיכרונות עפו להם ביעף ובפראות. חזרתי אחורה בזמן: המוות של אבא שלי לפני 8 וחצי שנים....... מחלת סרטן הערמונית שהתגלתה אצלי וקיבלתי את הטיפולים באותו בית חולים....... 

התעשתי מהר מאוד מהזיכרונות הללו ואמרתי לעצמי בתוך תוכי: "ישראל, למרות המכות הללו למרות הכאפות הללו יצאת בגדול מהם. קיבלת את החיים בפעם השנייה במתנה. אסור לך לשקוע במרה השחורה. עלייך להיות חזק!!! בשביל אמא שלך שתבריא מהר מאוד ותחזור לאיתנה ולבית שלה. היא חייבת לחזור הביתה ולא להיות בבית חולים, לא בתקופה הזאת ובכלל".

תוך הכנת ארוחת הבוקר לצ'וצ'ו ולי המחשבות עפו להם שוב. מה הן המשימות שלי להיום, ליום שבת בבוקר. שביום רגיל ונורמלי היינו אמא שלי ואני לחגוג לך היום את יום ההולדת שלה ה...... (מעדיף לא לפרסם את גילה).

עליי להספיק לגהץ את הכביסה שתליתי אותה אתמול כשחזרתי מהבית חולים.

לשים עוד מכונת כביסה ולתלות אותה.

לחטוף ארוחת צהריים קלה. ואז לתפוס מנוחה קלה.

ו......

לצאת לכיוון הבית שלה ולהביא לה מספר דברים קטנים וחשובים: הלבשה תחתונה, אוכל שהיא אוהבת - כי למרות הכל כפי שאני זוכר האוכל בבית חולים אינו אוכל של מלון של 5 כוכבים. ואז לקחת את האוטובוס הראשון שיוצא לבית החולים.

(נזכרתי שאחותי וגיסי באו אתמול לבית החולים אחרי שיידעתי את גיסי את דבר האשפוז של אמא שלי. היה חשוב לי מאוד לעדכן אותם רק בכדי שלא יהיה ספק ולו הקל ביותר שכביכול אני גרמתי לה נזק. רק אחרי שאחותי ראתה את אמא שלנו והבינה שזה ורטיגו ולא שבץ מוחי ושהכל בסדר איתה נרגעה. ההגעה שלה הרגיעה אותי, אני מודה).

*************

התחלתי בארוחת הבוקר שלי שמיד אחריה עשיתי את הגיהוץ.

אין לי זמן לנוח. אין לי זמן לישון, כך אני מלמל לעצמי, למרות שהגוף והנפש שלי צרחו. השקט בחוץ...... הסגר שבחוץ.......המיטה שלי..... כל כך הזמינו אותי לחזור לישון........

אך..........

המוח שלי התחיל לקדוח במחשבות:

אמא חייבת להפסיק בסטרס, זה לא מוסיף לה ולא מועיל לה!!!!

עליי לנסות לשכנע אותה שהיא חייבת לקבל עזרה בבית של מטפלת

או לחילופין.......

לחזור לגור אצלה ולהפיל עליי את החשבונות הבית, שמצד אחד זה יעזור לי כלכלית ומצד שני להיות איתה ולסייע לה ולהשגיח עליה. האופציה הזאת לא תתקבל אצלה בכלל: היא לא רוצה לריב איתי, כי שנינו אנשים עקשניים מאוד מה גם שאני יבוא לגור אצלה עם צ'וצ'ו החתול שלי.

(צ'וצ'ו מרגיש שאני חסר מנוחה וגם הוא התחיל להיות חסר מנוחה. חייב לשים מוזיקה שקטה שתרגיע את שנינו).

**************

נרגעתי מעצם המסרון שאחותי מתכננת לנסוע הבוקר לבית החולים לבקר את אמא שלנו. זה מאפשר לי לעשות את הדברים שרציתי.

שמתי מכונת כביסה.

הכנתי לעצמי עוד ספל שני של קפה בידיעה שהשלישי בדרך.

לרגע עצרתי ושאלתי את עצמי: האם לקחת את הכדור לדילול דם בבוקר לפני ארוחת הבוקר? ואז נזכרתי שכן. רק שלא אשכח לקחת את הכדור של הסידן לפני ארוחת הצהריים.

זה קורה כשהראש מלא במחשבות ושאני מוטרד.

***************

אני לא מוכן לוותר.

אני לא רוצה לוותר.

אני רוצה שאמא שלי תמשיך לחיות. לא רוצה לאבד גם אותה.

לא רוצה להיות יתום מאבא ואמא.

לא עוד. לא עכשו.