מכתב לאמא
כשיש לך הורה מאוד קשה באופי שלו, שמשתמש במניפולציות רגשיות בכדי להשיג את רצונותיו - זה מאוד קשה לילדיו. נקודה.
בשבועות האחרונים אני מבחין בזה ביתר שאת כשאני בבית בחופשת מחלה ארוכה מאוד, בגלל שבר ברגל ימין שלי. לא מצליח להכיל את המניפולציות הרגשיות הללו מיום ליום, כי גם לי זה כואב וכבד להכיל: את הרגשות שלי וגם את הרגשות של ההורה המניפולטיבי. נזכרתי במה שאמר לי הפסיכולוג הקליני שטיפל בי בתקופת התיכון, בנוכחות הוריי: "אמך ואתה עדיין קשורים אחד לשנייה בחבל הטבור למרות שהוא וירטואלי". משפט קשה ונכון. כל ילדותי הלכה גם ככה בגלל האונס הקבוצתי והחרם השכבתי שעברתי בתקופת בית ספר היסודי וגם העמסה הרגשית הזאת של אמא שלי. כמובן, שאז היא סירבה לקבל את התובנה הזאת וגם היום היא מסרבת עדיין לקבלה.
מתמיד רכשתי כבוד להוריי. מכל הויכוחים המשפחתיים שהיו עם הוריי ידעתי לבקש סליחה, גם כשהייתי צודק. אבי ז"ל היה תמיד באמצע. היום, בדיעבד, הוא סבל מזה כי ידע שאמא שלי היא מניפולטיבית רגשית וקשה מאוד היה אז והיום לשנותה.
*******************
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
https://www.youtube.com/watch?v=5l3v4tRxYeg
********************
אני יודע שלא הייתי בן קל.
הייתי ילד מופנם, רגשן, סגור מבחינה חברתית. 12 שנה לא סיפרתי על האונס הקבוצתי ועל החרם השכבתי, שלא הייתם שם בשבילי ולא ידעת לקרוא את הכתובת על הקיר. עם השנים כשכבר סיפרתי על האונס הקבוצתי הייתי חשדן כלפייך שתמשיכי לשחק על הרגשות המעורבים שהיו לי מאותה תקופה. לא הבנת אותי כמו שהיית צריכה להבין כי את התמודדת עם הרגשות שלך וחשבת שכל העולם סובב אותך וסביב סבלך, לא הבנת שגם לאחרים יש רגשות.
גם כשיצאתי מהארון בגיל מאוד מאוחר (גיל 35) אחרי שהרגשתי בטוח בהעדפותיי המיניות לא ידעת ולא השכלת לקבל אותי כמו שאני, חשבת לתומך שאפשר לעשות לי טיפול המרה.
בדבר אחד, אני מסכים איתך בדיעבד, 11 שנה אחרי: בן הזוג שהיה לי (אביב) לא היה בשבילי בכלל. גם אם לא תאמיני לי עכשו, כמו אז: אין לי רגשות כלפיו ואנחנו לא בקשר בכלל, אדרבא אני שונא אותו שנאת מוות. אבל לא תאמיני לי.
מאז שאבא נפטר ביקשת ממני לדבר איתך דוגרי ולאמר לך את הדברים בפרצוף, כמה שכואב. המציאות, הלכה למעשה, זה לא היה כך: לא היית מסוגלת להכיל את האמת שלי, את הרגשות שלי שלאט לאט די הדחקתי שוב פנימה עד שזה פגע בבריאותי. רצית, דרשת, שהכל יהיה סובב אותך ורק אותך. למרות טיפולי ההקרנות שעברתי - כן, אני שוב מזכיר לך את מחלת הסרטן בכדי להזכיר לך שאת הנסיעות לבית חולים וחזרה עשיתי לבד - לבד בלי שום ליווי - שמספר חודשים אחר כך נפלתי ושברתי את הרגל וההחלמה מהשבר מבחינתי ארוכה ומייסרת, כי לא נתת לי להכיל את המצב ואת הרגשות שלי כתוצאה מכך.
(תמיד התחברתי למילות השיר הנ"ל ששרה ריקי גל. מעוד שחר ילדותי, המילים כל כך חזקות ואמיתיות.)
גם כשהזמנתי אותך לפני שלושה שבועות ביום שבת אליי לבית כדי לדבר ושתקשיבי לי למה שאני מרגיש וחושב, לא ידעת איך להתמודד עם הדברים וברחת מהר מאוד, הן בגלל אלפונסו והן בגלל שהבנת שהדברים מאוד קשים. היום כשדיברנו בטלפון לאחר שתי שיחות טלפון מאוד קשות, לא הבנת למה שאני מאוד כועס ורותח עלייך. ניסית לעשות עליי מניפולציות רגשיות. בכית אז וגם היום כשהטחתי בך דברים קשים כי הבנת שאני צודק ולא יכולת לקבלם.
אני יודע שקשה לשנות אותך בגילך, גם לא מוכן לנסות לשנות אותך. את בשלך ואני בשלי.
בקצב הזה את הולכת לאבד אותי, לא מספיק שאיבדת את הבת שלך שלא מוכנה להכיל את המניפולציות שלך ושהיא מרגישה ממזמן שוויתרת עלייה. אריק לא מעביר לה את הדברים, כי הוא יודע שהיא לא תגיב, לא מצפה למשהו אחר, תגובה אחרת מצידם.
ביקשתי משרית ומג'ניפר שידברו איתך בכדי שתשמעי בקולן שלהן שהן אוסרות עליי להגיע לעבודה כל עוד אני צולע, כי זה לא מקובל בעבודה, בקבלה של מלון, שעובד יצלע. גם אם דיברו איתך וגם אם לא זה כבר לא מעניין אותי.
אני יודע כשהיית לוקחת חזרה את הצלחות ממני בחודש האחרון היית מקרצפת אותן רק בגלל החשד שלך שאלפונסו החתול שלי שמא נגע בהן, מרוב שיש לך אנטי לחתולים.
בשלב הזה, אחרי 3/4 שיחות קשות טעונות אני תופס ממך מרחק: לא מתקשר. לא מבקר אותך. עד להודעה חדשה.
בשבועות האחרונים אני מבחין בזה ביתר שאת כשאני בבית בחופשת מחלה ארוכה מאוד, בגלל שבר ברגל ימין שלי. לא מצליח להכיל את המניפולציות הרגשיות הללו מיום ליום, כי גם לי זה כואב וכבד להכיל: את הרגשות שלי וגם את הרגשות של ההורה המניפולטיבי. נזכרתי במה שאמר לי הפסיכולוג הקליני שטיפל בי בתקופת התיכון, בנוכחות הוריי: "אמך ואתה עדיין קשורים אחד לשנייה בחבל הטבור למרות שהוא וירטואלי". משפט קשה ונכון. כל ילדותי הלכה גם ככה בגלל האונס הקבוצתי והחרם השכבתי שעברתי בתקופת בית ספר היסודי וגם העמסה הרגשית הזאת של אמא שלי. כמובן, שאז היא סירבה לקבל את התובנה הזאת וגם היום היא מסרבת עדיין לקבלה.
מתמיד רכשתי כבוד להוריי. מכל הויכוחים המשפחתיים שהיו עם הוריי ידעתי לבקש סליחה, גם כשהייתי צודק. אבי ז"ל היה תמיד באמצע. היום, בדיעבד, הוא סבל מזה כי ידע שאמא שלי היא מניפולטיבית רגשית וקשה מאוד היה אז והיום לשנותה.
*******************
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
https://www.youtube.com/watch?v=5l3v4tRxYeg
********************
אני יודע שלא הייתי בן קל.
הייתי ילד מופנם, רגשן, סגור מבחינה חברתית. 12 שנה לא סיפרתי על האונס הקבוצתי ועל החרם השכבתי, שלא הייתם שם בשבילי ולא ידעת לקרוא את הכתובת על הקיר. עם השנים כשכבר סיפרתי על האונס הקבוצתי הייתי חשדן כלפייך שתמשיכי לשחק על הרגשות המעורבים שהיו לי מאותה תקופה. לא הבנת אותי כמו שהיית צריכה להבין כי את התמודדת עם הרגשות שלך וחשבת שכל העולם סובב אותך וסביב סבלך, לא הבנת שגם לאחרים יש רגשות.
גם כשיצאתי מהארון בגיל מאוד מאוחר (גיל 35) אחרי שהרגשתי בטוח בהעדפותיי המיניות לא ידעת ולא השכלת לקבל אותי כמו שאני, חשבת לתומך שאפשר לעשות לי טיפול המרה.
בדבר אחד, אני מסכים איתך בדיעבד, 11 שנה אחרי: בן הזוג שהיה לי (אביב) לא היה בשבילי בכלל. גם אם לא תאמיני לי עכשו, כמו אז: אין לי רגשות כלפיו ואנחנו לא בקשר בכלל, אדרבא אני שונא אותו שנאת מוות. אבל לא תאמיני לי.
מאז שאבא נפטר ביקשת ממני לדבר איתך דוגרי ולאמר לך את הדברים בפרצוף, כמה שכואב. המציאות, הלכה למעשה, זה לא היה כך: לא היית מסוגלת להכיל את האמת שלי, את הרגשות שלי שלאט לאט די הדחקתי שוב פנימה עד שזה פגע בבריאותי. רצית, דרשת, שהכל יהיה סובב אותך ורק אותך. למרות טיפולי ההקרנות שעברתי - כן, אני שוב מזכיר לך את מחלת הסרטן בכדי להזכיר לך שאת הנסיעות לבית חולים וחזרה עשיתי לבד - לבד בלי שום ליווי - שמספר חודשים אחר כך נפלתי ושברתי את הרגל וההחלמה מהשבר מבחינתי ארוכה ומייסרת, כי לא נתת לי להכיל את המצב ואת הרגשות שלי כתוצאה מכך.
(תמיד התחברתי למילות השיר הנ"ל ששרה ריקי גל. מעוד שחר ילדותי, המילים כל כך חזקות ואמיתיות.)
גם כשהזמנתי אותך לפני שלושה שבועות ביום שבת אליי לבית כדי לדבר ושתקשיבי לי למה שאני מרגיש וחושב, לא ידעת איך להתמודד עם הדברים וברחת מהר מאוד, הן בגלל אלפונסו והן בגלל שהבנת שהדברים מאוד קשים. היום כשדיברנו בטלפון לאחר שתי שיחות טלפון מאוד קשות, לא הבנת למה שאני מאוד כועס ורותח עלייך. ניסית לעשות עליי מניפולציות רגשיות. בכית אז וגם היום כשהטחתי בך דברים קשים כי הבנת שאני צודק ולא יכולת לקבלם.
אני יודע שקשה לשנות אותך בגילך, גם לא מוכן לנסות לשנות אותך. את בשלך ואני בשלי.
בקצב הזה את הולכת לאבד אותי, לא מספיק שאיבדת את הבת שלך שלא מוכנה להכיל את המניפולציות שלך ושהיא מרגישה ממזמן שוויתרת עלייה. אריק לא מעביר לה את הדברים, כי הוא יודע שהיא לא תגיב, לא מצפה למשהו אחר, תגובה אחרת מצידם.
ביקשתי משרית ומג'ניפר שידברו איתך בכדי שתשמעי בקולן שלהן שהן אוסרות עליי להגיע לעבודה כל עוד אני צולע, כי זה לא מקובל בעבודה, בקבלה של מלון, שעובד יצלע. גם אם דיברו איתך וגם אם לא זה כבר לא מעניין אותי.
אני יודע כשהיית לוקחת חזרה את הצלחות ממני בחודש האחרון היית מקרצפת אותן רק בגלל החשד שלך שאלפונסו החתול שלי שמא נגע בהן, מרוב שיש לך אנטי לחתולים.
בשלב הזה, אחרי 3/4 שיחות קשות טעונות אני תופס ממך מרחק: לא מתקשר. לא מבקר אותך. עד להודעה חדשה.
תגובות