I m getting old

מתעורר בבוקר מוקדם מאוד - שעה שש בבוקר - רק מהכאבים ברגל ימין איפה שהיה לי שבר........ומתפתל מכאבים. כבר לא יודע מה לעשות.....

לא רוצה לקחת משככי כאבים על מנת לא להתרגל אליהם יותר מדי, גם ככה אני כבר נוטל כדורים למיניהם - צנטרום, כדור לדילול דם, תוסף סידן, כדור להורדת כולסטרול - משתדל לשבת הרבה ולא לדרוך על הרגל עצמה, למרות שהאורתופד שלי אמר לי שאני יכול לדרוך רגיל הרגל ושהכאבים ימשכו עד שישה שבועות מיום השבר.

לצערי הרב, אם חשבתי שמחר אוכל לחזור לעבודה כרגיל אז אני נשאר עוד שבוע בבית, רק בכדי להתחזק ולחזק את הרגל: רק המחשבה שהיא תהא נתונה בתוך נעל יותר משמונה שעות ואצטרך לעמוד שמונה שעות במשמרת היא כואבת לי שוב רק מהמחשבה. סף הסיבולת שלי מכאבים שואפת לאפס, את זה אני יודע מתמיד.

רק מהכאבים אני מקלל את עצמי קללות נמרצות (בואו............. אחסוך ממכם אותם) על כך שלא הייתי זהיר כשירדתי במדרגות במקום לרדת במעלית. הקול הפנימי שלי התעורר ואומר לי: "ישראל, מה אתה רוצה? בסך הכל אתה בבית כמעט ולא אוכל כי אתה לא רעב וכתוצאה מכך אתה יורד במשקל." ואז אני עונה לו: "אני מעדיף לעמוד על הרגליים וללכת כרגיל כמו שהייתי ולא לסבול". 

אולי זה סימן בשבילי: להפסיק לעבוד בעמידה. הגיע זמני לעבוד בישיבה, כמו כל הזקנים בגילי. בחודש האחרון אני מתחיל להבין את כל הקיטורים של כל הזקנים: "כואבת לי היד...... כואבת לי הרגל...... מומו שלי לא עומד ולא מתפקד.......". מה גם כשהלכתי אתמול ברחוב לבקר את אמא שלי מאוד פחדתי ללכת ברחוב: הסתכלתי על המדרכה כל הזמן בפחד שמא לא אדרוך לא נכון ואז אני אפול או אחליק, וכשחזרתי הביתה הרגל צרחה לי בטירוף מהכאבים. מיותר לציין, כי לא שהייתי בטוח בעצמי עד לפני חודש, עכשו במיוחד חוסר הביטחון שלי התחדד לו בצורה אגרסיבית.

ציינתי שאני מזדקן??

היה קר בשעה 06:00 בבוקר.

רציתי כל כך לחזור למיטה ולישון, קמתי רק בגלל ששלפוחית השתן שלי צעקה שהיא רוצה להתפנות. אלפונסו קיפץ לו מהמיטה אחריי ורץ ישר לדלת הבית בכדי לצאת למבואה. 

אחרי ששחררתי את השלפוחית השתן שלי מהלחץ הצצתי דרך השלבים אל עבר הרחוב עם הסיגריה הראשונה של הבוקר, עוד לפני ששטפתי את הפנים והבחנתי שהמדרכות היו ספוגות מהגשם שירד במהלך הלילה. אנשים מתחילים להתעורר לעוד יום, לעוד שבוע. נזכרתי שבמהלך הלילה תאורת הרחוב לא פעלה במהלך הלילה והדבר היחידי שהציל במקצת את ההרגשה הן האורות המהבהבים של הרמזורים.

פלטתי ביני לבין עצמי כשאלפונסו, ספק מקשיב לי ספק בוחן את המתרחש מעבר לדלת הראשית: "חוויה לא נעימה לצאת בשעות הללו של הבוקר, לא מצליח להבין איך הייתי יוצא בשעות הללו לעבודה ואפילו מוקדם יותר?" כנראה אלפונסו הרגיש שמא אני מתכוון לצאת הוא התחיל לרוץ ברחבי הבית כאחוז אמוק ומנסה לתפוס לי את הרגל שמא אני מתכוון לצאת לו לעבודה והוא יישאר לבד בבית. הוא נרגע לאיטו כשהבין שאני מתנהל לי לאט בבית ועוד השארתי לו את הדלת של הבית שיכנס ויצא למבואה. נהיה שקט והוא נרגע לו כשהבין שאני לא ממהר לצאת אם בכלל.

טוב שלא יצאתי לעשות סיבוב ברחובות עוד בחמש בבוקר. לא במצבי עם הרגל. לא עד כדי כך מתאבד לצאת בשעה חמש בבוקר לעשות הליכה, מה איבדתי בשעה הזאת? אני מעדיף להתהפך לצד השני של המיטה ולחבר את אלפונסו מאשר לצאת בשעה ההזויה הזאת להליכה.