תובנות אישיות
זה הסופשבוע הראשון אחרי חופשת מחלה ושל חופשה ללא תשלום. העתיד לא ברור מה צופן לנו בעקבות משבר וירוס הקורונה, משתדל מאוד לשמור על אופטימיות זהירה ככל האפשר. הפנמתי שרוב המדינה היא בשיתוק, בסגר חלקי, ורוב חבריי המלונאים הם באותה סירה כמוני. משתדל לאמר לעצמי: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".............
פתאום אני קולט שאני אומר את המשפט הזה כשבעוד עשרה ימים יחול פסח ולמי יש ראש לחג הזה כשפעם הייתה התרגשות מטורפת לקראת החג הזה.
איך אתה מעביר את הימים בבית?
משתדל לקרוא חדשות באתרי האינטרנט, למרות שאין כל כך חשק לקרוא עם כל העדכונים של מספרי חולי הקורונה בארץ ובעולם. עושה חשבונות איפה לקצץ הוצאות. קורא ספרים, למראית עין, מוצא את עצמי לרוב שאני לא מרוכז ואז מפסיק. בתקופה הזאת אין לאף אחד ולאף אחת סבלנות לדבר אם זה בטלפון, אם זה בוואטצאפ או בכל רשת חברתית אחרת. עם כל ההגבלות סביב הוירוס אני מפחד לצאת מהבית שלא לצורך, כי אני נמצא בקבוצת הסיכון הבריאותית.
לימודים דרך האינטרנט בחינם.
די שוקל לימודים. מתמיד הייתי סקרן לדברים חדשים. מחפש נושאים שמסקרנים אותי ומאתגרים אותי. כמי שמכיר את עצמי הכי טוב אני יודע שאני לא אדם טכני אני יותר אדם רוחני של כתיבה. אני מחפש לימודים שלא אצטרך לשלם עליהם כסף, כי למי יש כסף בכלל עכשו לשלם על לימודים? כל אחד ואחת שהוצא לחל"ת או פוטר חושב על כל שקל ושקל.
היתרונות והחסרונות בישיבה בבית.........
מצאתי שבכל זאת ישנן יתרונות וחסרונות בישיבה בבית - חודש וחצי בגלל רגל שבורה ועכשו עוד חודש וחצי בגלל החל"ת. אלפונסו החתול שלי ממש מרוצה שאני בבית ושאני במרחק יללה ממנו. הירידה במשקל - למי יש חשק לאכול אחרי ארוחת בוקר וגם ככה מצב הרוח אין חשק לאכול. כמו כן, מרבה בשתיית מים וצמצום שתיית הקפה, כשאני חושב על זה עכשו איך הייתי פעם שותה 6 עד 8 כוסות קפה ביום? אמא'לה.
מצד שני, בעצם האי יציאה מהבית והתנוחה של ישיבה חצי שכיבה במהלך היום גורמת לגוף להתנוון. לכן, אני משתדל כל פעם לקום ולהזיז את עצמי. לרדת לשפוך את הזבל.
במקביל, למדתי לעמוד על זכויותיי שמגיעות לי דרך הביטוח לאומי ולא להיות נאבך: פשוט כל יומיים להתקשר ו/ או לשלוח להם מיילים שאני מבקש לדרוש מה קורה עם התביעה שלי על השלמת הכנסה ועכשו עם ההוצאה שלי על ידי מקום העבודה שלי לחל"ת על התביעה לדמי אבטלה.
למדתי על עצמי שבעצם עליי להפסיק להילחם בטחנות רוח למי זה עוזר בכלל? למי זה בכלל תורם? האם אני אקבל צל"ש בכלל?
חזרה לרשום תזכורות ביומן.
אם זה שהמוח לא מופעל כמו פעם, בכל זאת שורץ בבית, משתדל לרשום תאריכים לתורים רפואיים ומשימות ביומן שלי. גם ככה הזיכרון שלי לא משהו משהו, אם זה בגלל הגיל ואם זה בגלל דברים אחרים.
תובנות נוספות
ככל שהימים עוברים חפרתי בנבכי נשמתי יותר ויותר. פתחתי מגירות ישנות שהכילו זיכרונות ישנים שפחדתי לגעת בהן, לא אלאה אותכם בכל הרגשות המעורבים שנלוו אליהן בעקבות החפירות והנבירות הללו. אלה היו רגעים של הרבה בכי וסוג של הלקאה עצמית. בסופו של התהליך, הבנתי: את העבר לא ניתן להחזיר ולשנות, עליי לחיות את ההווה ואת העתיד (כבר אמרו לי את זה פעם, כנראה אז לא הפנמתי את זה עד הסוף). למדתי להבין, שבעצם אני לא אדם חלש אלא חזק אומנם לא גופנית אלא נפשית: עם כל מה שעברתי בחיים אז בעצם התחשלתי. מה שלא הורג זה מחשל. לא עוד מניפולציות רגשיות כאלה או אחרות. נזכרתי בשיחות הרבות שהיו בין אבי ז"ל לביני, במיוחד בשלוש שנים לחייו ומה אני לומד עליהן עכשו אחרי כל כך הרבה זמן. למדתי לא לבטוח באנשים כל כך מהר. לא להסס להגיד את דעתי ביתר שאת ובאסרטיביות. כשאתה מכניס לחייך חיית מחמד, בין אם זה כלב ובין אם זה חתול, אתה למד לשאת באחריות נוספת, בין אם זה קל ובין אם לאו.
פתאום אני קולט שאני אומר את המשפט הזה כשבעוד עשרה ימים יחול פסח ולמי יש ראש לחג הזה כשפעם הייתה התרגשות מטורפת לקראת החג הזה.
איך אתה מעביר את הימים בבית?
משתדל לקרוא חדשות באתרי האינטרנט, למרות שאין כל כך חשק לקרוא עם כל העדכונים של מספרי חולי הקורונה בארץ ובעולם. עושה חשבונות איפה לקצץ הוצאות. קורא ספרים, למראית עין, מוצא את עצמי לרוב שאני לא מרוכז ואז מפסיק. בתקופה הזאת אין לאף אחד ולאף אחת סבלנות לדבר אם זה בטלפון, אם זה בוואטצאפ או בכל רשת חברתית אחרת. עם כל ההגבלות סביב הוירוס אני מפחד לצאת מהבית שלא לצורך, כי אני נמצא בקבוצת הסיכון הבריאותית.
לימודים דרך האינטרנט בחינם.
די שוקל לימודים. מתמיד הייתי סקרן לדברים חדשים. מחפש נושאים שמסקרנים אותי ומאתגרים אותי. כמי שמכיר את עצמי הכי טוב אני יודע שאני לא אדם טכני אני יותר אדם רוחני של כתיבה. אני מחפש לימודים שלא אצטרך לשלם עליהם כסף, כי למי יש כסף בכלל עכשו לשלם על לימודים? כל אחד ואחת שהוצא לחל"ת או פוטר חושב על כל שקל ושקל.
היתרונות והחסרונות בישיבה בבית.........
מצאתי שבכל זאת ישנן יתרונות וחסרונות בישיבה בבית - חודש וחצי בגלל רגל שבורה ועכשו עוד חודש וחצי בגלל החל"ת. אלפונסו החתול שלי ממש מרוצה שאני בבית ושאני במרחק יללה ממנו. הירידה במשקל - למי יש חשק לאכול אחרי ארוחת בוקר וגם ככה מצב הרוח אין חשק לאכול. כמו כן, מרבה בשתיית מים וצמצום שתיית הקפה, כשאני חושב על זה עכשו איך הייתי פעם שותה 6 עד 8 כוסות קפה ביום? אמא'לה.
מצד שני, בעצם האי יציאה מהבית והתנוחה של ישיבה חצי שכיבה במהלך היום גורמת לגוף להתנוון. לכן, אני משתדל כל פעם לקום ולהזיז את עצמי. לרדת לשפוך את הזבל.
במקביל, למדתי לעמוד על זכויותיי שמגיעות לי דרך הביטוח לאומי ולא להיות נאבך: פשוט כל יומיים להתקשר ו/ או לשלוח להם מיילים שאני מבקש לדרוש מה קורה עם התביעה שלי על השלמת הכנסה ועכשו עם ההוצאה שלי על ידי מקום העבודה שלי לחל"ת על התביעה לדמי אבטלה.
למדתי על עצמי שבעצם עליי להפסיק להילחם בטחנות רוח למי זה עוזר בכלל? למי זה בכלל תורם? האם אני אקבל צל"ש בכלל?
חזרה לרשום תזכורות ביומן.
אם זה שהמוח לא מופעל כמו פעם, בכל זאת שורץ בבית, משתדל לרשום תאריכים לתורים רפואיים ומשימות ביומן שלי. גם ככה הזיכרון שלי לא משהו משהו, אם זה בגלל הגיל ואם זה בגלל דברים אחרים.
תובנות נוספות
ככל שהימים עוברים חפרתי בנבכי נשמתי יותר ויותר. פתחתי מגירות ישנות שהכילו זיכרונות ישנים שפחדתי לגעת בהן, לא אלאה אותכם בכל הרגשות המעורבים שנלוו אליהן בעקבות החפירות והנבירות הללו. אלה היו רגעים של הרבה בכי וסוג של הלקאה עצמית. בסופו של התהליך, הבנתי: את העבר לא ניתן להחזיר ולשנות, עליי לחיות את ההווה ואת העתיד (כבר אמרו לי את זה פעם, כנראה אז לא הפנמתי את זה עד הסוף). למדתי להבין, שבעצם אני לא אדם חלש אלא חזק אומנם לא גופנית אלא נפשית: עם כל מה שעברתי בחיים אז בעצם התחשלתי. מה שלא הורג זה מחשל. לא עוד מניפולציות רגשיות כאלה או אחרות. נזכרתי בשיחות הרבות שהיו בין אבי ז"ל לביני, במיוחד בשלוש שנים לחייו ומה אני לומד עליהן עכשו אחרי כל כך הרבה זמן. למדתי לא לבטוח באנשים כל כך מהר. לא להסס להגיד את דעתי ביתר שאת ובאסרטיביות. כשאתה מכניס לחייך חיית מחמד, בין אם זה כלב ובין אם זה חתול, אתה למד לשאת באחריות נוספת, בין אם זה קל ובין אם לאו.
תגובות