הזקנה קשה מאוד
מתלבט בכלל אם לפרסם את הפרק הזה.....
אני מתיישב לכתוב והראש לא כאן...... למרות שאני עם הספל קפה השני שלי להבוקר הזה עדיין מרגיש אפוף מהשינה ואת השפעת כדור אופטלגין שלקחתי אמש לשיכוך הכאבים ברגל. לא שהאופטלגין עזר לי: הכאבים ממשיכים עד עכשו ואף נמצאים בפולקע של הקרסול.
כשהייתי אתמול בעבודה - תרגעו, לא לעבוד כי אני עדיין בחופשת מחלה - בשביל להיפרד מחבר למחלקה שפורש לגמלאות הייתה שמחה במידה מסויימת שהגעתי. הסברתי מה יש לי ואיך זה קרה. במקביל התפתלתי מהכאבים אף על פי שנעלתי כפכפים אורתופדים ולא נעליים. המנהלת שלי דרשה שאשאר בבית ואבריא למרות מחאותיי שרציתי כבר לחזור שבוע הבא, לטענתה היא והצוות יסתדרו. כך כל אנשי הצוות חיבקו אותי - לא פיזית אלא וירטואלית, נו בגלל השפעת וירוס הקורונה - אמרו שאשאר בבית עד אשר אתחזק.
בערב, כשחזרתי הביתה פרץ ביני לבין אמי ויכוח קולני בטלפון על כך שאני אצטרך כנראה להישאר עוד בבית. היא דאגה איך אתמודד עם ההוצאות כשאני בבית וחזרה על הטענה הזאת שוב ושוב כמו תקליט שחוק. שמעה את ההסבר שלי ולא הקשיבה. ההסבר שלי היה: ללכת לביטוח לאומי ולהסביר להם שניצלתי את יתרת ימי החופש מחלה שלי ולהסביר להם ששברתי הרגל ואני עדיין מתקשה לעמוד וללכת. בסוף, סיימנו את שיחת הטלפון בכעס כי היא נתנה לי את התחושה שמבחינתה שאני אמות והעיקר שיהיה כסף בחשבון הבנק. זה די הכעיס אותי בהתחשב שהיא לא הפנימה עדיין שהיא זו - במקביל לאחותי - שמיררו את חייו של אבי ז"ל עד ליום מותו. דווקא אני זה שדואג לעצמי ולבריאות שלי זה לא בסדר מבחינתה.
אמרתי את זה בעבר: אני יודע שאני לא רוצה לשנות את אמא שלי. גם ככה קשה לשנות אותה בגילה. הזקנה לא מטיבה עם אף אחד ואחת, אדרבא היא מקשה עד מאוד. (אדרבא ואדרבא, היא רצתה עוד לנסוע איתי לחו"ל. אם היא משגעת אותי פה בארץ מי מבטיח לי שהיא לא הייתה משגעת אותי שם?)
רציתי לגשת היום בבוקר לביטוח לאומי להסדיר את הנושא ולאור הכאבים אני לא יודע איך אני עושה את זה? אני מתלבט האם להחזיר את המגפון לרגל אפילו למספר שעות כשאגש לשם ואחזור על מנת שזה יחזיק לי את הרגל. מצד שני, האורתופד שלי שיחרר אותי מעולו של זה עד לפני 10 ימים.
אני מתיישב לכתוב והראש לא כאן...... למרות שאני עם הספל קפה השני שלי להבוקר הזה עדיין מרגיש אפוף מהשינה ואת השפעת כדור אופטלגין שלקחתי אמש לשיכוך הכאבים ברגל. לא שהאופטלגין עזר לי: הכאבים ממשיכים עד עכשו ואף נמצאים בפולקע של הקרסול.
כשהייתי אתמול בעבודה - תרגעו, לא לעבוד כי אני עדיין בחופשת מחלה - בשביל להיפרד מחבר למחלקה שפורש לגמלאות הייתה שמחה במידה מסויימת שהגעתי. הסברתי מה יש לי ואיך זה קרה. במקביל התפתלתי מהכאבים אף על פי שנעלתי כפכפים אורתופדים ולא נעליים. המנהלת שלי דרשה שאשאר בבית ואבריא למרות מחאותיי שרציתי כבר לחזור שבוע הבא, לטענתה היא והצוות יסתדרו. כך כל אנשי הצוות חיבקו אותי - לא פיזית אלא וירטואלית, נו בגלל השפעת וירוס הקורונה - אמרו שאשאר בבית עד אשר אתחזק.
בערב, כשחזרתי הביתה פרץ ביני לבין אמי ויכוח קולני בטלפון על כך שאני אצטרך כנראה להישאר עוד בבית. היא דאגה איך אתמודד עם ההוצאות כשאני בבית וחזרה על הטענה הזאת שוב ושוב כמו תקליט שחוק. שמעה את ההסבר שלי ולא הקשיבה. ההסבר שלי היה: ללכת לביטוח לאומי ולהסביר להם שניצלתי את יתרת ימי החופש מחלה שלי ולהסביר להם ששברתי הרגל ואני עדיין מתקשה לעמוד וללכת. בסוף, סיימנו את שיחת הטלפון בכעס כי היא נתנה לי את התחושה שמבחינתה שאני אמות והעיקר שיהיה כסף בחשבון הבנק. זה די הכעיס אותי בהתחשב שהיא לא הפנימה עדיין שהיא זו - במקביל לאחותי - שמיררו את חייו של אבי ז"ל עד ליום מותו. דווקא אני זה שדואג לעצמי ולבריאות שלי זה לא בסדר מבחינתה.
אמרתי את זה בעבר: אני יודע שאני לא רוצה לשנות את אמא שלי. גם ככה קשה לשנות אותה בגילה. הזקנה לא מטיבה עם אף אחד ואחת, אדרבא היא מקשה עד מאוד. (אדרבא ואדרבא, היא רצתה עוד לנסוע איתי לחו"ל. אם היא משגעת אותי פה בארץ מי מבטיח לי שהיא לא הייתה משגעת אותי שם?)
רציתי לגשת היום בבוקר לביטוח לאומי להסדיר את הנושא ולאור הכאבים אני לא יודע איך אני עושה את זה? אני מתלבט האם להחזיר את המגפון לרגל אפילו למספר שעות כשאגש לשם ואחזור על מנת שזה יחזיק לי את הרגל. מצד שני, האורתופד שלי שיחרר אותי מעולו של זה עד לפני 10 ימים.
תגובות