הצילו
שוב התחילו רוחות חזקות....
שוב התחיל החשש הנפשי אישי שלי רק מלצאת מהסביבה הטבעית שלי רק בגלל הזיכרונות מיום תאונת עבודה שצפים ועולים שוב. לא קל לי נפשית לצאת מהבית כשאני צריך לצאת לטיפולי פיזיותרפיה וטיפולי רפואה משלימה ביום עם רוחות וגשמים, שהרי הועפתי מהרוחות החזקות לפני 9 וחצי חודשים ואז ריסקתי את יד שמאל.
אם זה לא מספיק אז בחודש האחרון אני חווה התקפי בכי בלתי פוסקים לרוב כשאני בבית. אפילו כשהייתי שלשום אצל רופאה מומחית לפיזיקל שיקומי הייתי בבכי בלתי פוסק לאורך השעה וקצת שהייתי אצלה לא בגלל שהכאיבה לי אלא רק מלהיזכר בכל התהליכים שעברתי עד כה. (היא עצמה לא הצליחה להבין איך אני מתמודד עם הדיס אינפורמציה שאני נמצא בעוד שהיא כרופאה לא הצליחה להבין ובמיוחד כמה שאין לה מושג באורתופדיה. ממש אמרתי לה "בוקר טוב אליהו".) שהרי 3 רופאים, כולל הרופאה הנ"ל, טוענים שאני זקוק לתמיכה נפשית ולא רק לטיפולים אבל מה???!!!! אין פסיכולוג אחד לישועה שהוא פנוי: כבר התקשרתי לכל הפסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח "מכבי שירותי בריאות" באזור בת ים - חולון - מרכז תל אביב וכולם עמוסים לעייפה.
הפעם זה לא כמו התקופה שהייתי חולה סרטן: אז עם כל הקושי בהתחלה למדתי לעכל וידעתי להתמודד. פעם החוסר ידע, חוסר הסבר, הדיס אינפורמציה, גורם לסוג של שיתוק, קיבעון.
(אני בטוח שכמה "נשמות טובות" שמחים על המצב הנוכחי שלי ומחככים ידיים בהנאה מרובה. מסופקים עד מאוד).
המצב הנפשי אכן בכי רע. אני בוכה הרבה בבית: הן בגלל מצבי הגופני עם היד, הן בגלל הדאגה הבלתי פוסקת למצבה הבריאותי של אמא שלי שהיא גם ללא ספק בלחץ נפשי נוראי הן בגלל מצבה והן בגלל מצבי. אפילו במרפאות החוץ של בית חולים "אברבנאל" אין אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי.
עד אשר אני מבקש עזרה מקצועית אין אף אחד שעוזר ואף מערימים קשיים.
שירות טיפול פסיכולוגי היה צריך להינתן עוד מהיום הראשון מיד אחרי השיחרור מהבית חולים.
אומנם אני צוחק, שומר על ארשת פני פוקר כשמבפנים אני בוער, צועק, מבקש עזרה מקצועית. גם ככה העפתי הרבה מאוד חברים וחברות שחשבו לתומם שאני ליצן ואני אמור להצחיק אותם ולרקוד מולם.
כנראה עליי לחלוף מהעולם הזה בכדי לקבל התייחסות.
תגובות