טרום
לא יצאתי לכל המופעים בעיר כי אני לא אוהב את כל הצפיפות הנוראית הזאת, במיוחד שאני סובל מהיד המרוסקת בצורה נוראית.
מה גם ההתראות הביטחוניות גרמו לי להיות בסביבה הטבעית שלי: יבואו ויגידו לי אתה נותן כוח ומשקל לכל הארגונים הערביים שרוצים בחיסולה של מדינת ישראל ולהשבית את החגיגות שלנו............ אז שיגידו.............
העדפתי לשבת לראות בטלוויזיה את טקס המשואות המסורתי ולהתרגש כל שנה מחדש.
מה גם שאתמול אמי ואני, מנהג שלנו בעשר שנים האחרונות, יצאנו לאכול צהריים ביחד במסעדה בבת ים. העיקר לא להיות לבד. כשצעדנו ביחד למסעדה אמי סיפרה לי על שיחה שהייתה לה עם אחותי בה היא התחננה בפנייה שתדבר איתי כי אני במצב לא קל, שהרי ריסוק יד שמאל זה לא מצב פשוט ונעים. לטענת אמי אחותי ענתה לה "הוא בישל את הדייסה שהוא יאכל אותה. אני מפחדת מהכעס שלו". על כך השבתי לאמי שלפני 5/6 שנים הפרתי את צום יום כיפור וישבתי לכתוב לאחותי מכתב בן 25 דפים בו הסברתי את עצמי, סיפרתי לה את הצד שלי, התנצלתי, סלחתי לה, סיפרתי לה דברים שלא ידעה לפני כן. שלחתי אליה את המכתב ומן הראוי שהייתה מגיבה על המכתב, מה שלא עשתה בכלל. היא מעדיפה להטיל עליי רפש, מה גם שגיסי לא רצה להיפגש איתי כשהזמנתי אותו על חשבוני לקפה ועוגה בכדי שזה יסביר לי על מה אחותי כועסת והוא פטר אותי בטוענה "גם אני לא הצלחתי". אז איזו דייסה היא טוענת? אמי נאלמה דום על כך. אם לאחותי לא אכפת לה ממני אז שלא יהיה לה אכפת בכלל.
דין פרוטה דין מאה.
*******************
אתמול בשעות הערב המוקדמות קיבלתי הודעת מסרון שנקבעה לי פגישת טרום ניתוח בתאריך 29 במאי בשעה 09:00 בבוקר.
הניתוח יתבצע שבועיים לאחר מכן. אמי כבר הצהירה שהיא תלווה אותי באותו יום שלא לדבר על יום הניתוח.
לא יודע מאיפה לשאוב את הכוחות הנפשיים והגופניים לזה.
את הזימון שלחתי הן לביטוח לאומי והן לקופת חולים שלי בשביל טופס 17 לביקור.
לקראת הניתוח אצטרך גם לדאוג שחברי הקרוב שהוא בשבילי כמו אח יגיע ויהיה עם צ'וצ'ו.
דאגתי להצהיר בפני רופאת המשפחה שלי שאחרי הניתוח אני לא מתכוון לעשות את הפיזיותרפיה עד 6 שבועות אחרי הניתוח משום שאני יודע שזה מה שדפק לי את היד ואני לא רוצה לדפוק אותה שוב ושאני מסתמך על מאמרים רפואיים בנושא.
תגובות