הייאוש לא נעשה יותר נוח

במשמרת לילה ארוכה מאוד......

.....המשמרת התחילה בשעה 21:00 בערב ועד לבוקר בשעה 07:00.

השקט מוביל אותי למחשבות רבות. מחשבות סיכום של התקופה האחרונה, של השנה האחרונה, מה עברתי.

שונא את המשמרות לילה שנאת מוות. כדרך אגב.

אני שמח שעבדתי 11 חודש כמאבטח כי למדתי הרבה מאוד בתקופה הזאת. למדתי בעצם אני לא האדם המתאים להיות מאבטח. למדתי שבאופיי אני מלונאי. למדתי שבכל רמ"ח אבריי אני עדין מדי ואובר רגיש לתפקיד האבטחה. לא רואה את עצמי מסתובב עם נשק.

כבר עשרה ימים מאז שעזבתי בטריקת דלת את תחום האבטחה מתוך סיבות מוצדקות, מבחינתי.

חשבתי לתומי שהרווחתי חברים בקניון מבעלי החנויות והדוכנים.....

טעיתי.........

טעיתי כי אף אחד ואחת לא התקשר אליי או פנה אליי דרך הפייסבוק לדרוש בשלומי.

הצביעות חוגגת!!!!!!!

מתי מעט, עוד דורשים בשלומי, לפחות פעם בשבוע. זה גם מספיק. לא רוצה יותר מזה. גם לא שואף ליותר מזה.

חברים יש ב - "אגד" וב - "דן".

*****************

כרגע.......

נלחם לקבל את מה שמגיע לי מהאבטחה מבלי שיקזזו לי סכומי כסף שלא מגיע להם בכלל. מרגיש פראייר. מרגיש דפוק.

מבין כל כך טוב, בדיעבד, את כל אלה שעובדים באבטחה כמה הם מלאים בתלונות על ההורדות שמורידים להם ועל המשכורות שלהם ועל התנאים שלהם........

שכר של 29.12 ש"ח למאבטח שעבר קורס בסיסי של ארבע ימים. מאבטח ללא נשק. לאחרונה נחתם מול ההסתדרות על תוספת של 10% לכל מי שעבר קורס בסיסי. אותם מאבטחים עובדים 12 שעות בכדי לקבל משכורת "נורמלית". ועוד מקבלים יחס מחפיר הן מצד החברות שהם עובדים והן מצד הקהל שהם נפגשים בשלב הראשוני שמגיעים לאותו מתקן.

ממש בושה וחרפה לחברה שלנו.

*****************

המדינה שלנו מתעסקת בפוליטיקה זולה.

מי חובר למי. 

מי עורק למי.

אם תוקם ממשלה בתמיכת הערבים או בתמיכת הימין הקיצוני ששניהם קוראים להכות נשים, לרגום ולסקול את הקהילה הגאה.

וברחוב ישנם ניצולי שואה שמספרם מצטמצם משנה לשנה שרעבים ללחם.

וברחוב ישנם את גיל הזהב שבקושי מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי.

שלא לדבר שבקרוב מאוד נגלה כמה החברה שלנו היא ענייה אחרי ששנה שלמה הייתה בבית ונקלעו לבור כלכלי עמוק מאוד. עוד נגלה שהרבה משפחות ייזרקו לרחוב בגלל שלא יעמדו בתשלומי המשכנתאות או השכירויות.

*****************

הייאוש כבר כאן.

הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר בחייו של המיואש. ייאוש יכול להתרחש בעקבות כישלון או אכזבה חוזרים ונשנים בהגשמת החלומות והשאיפות, ותחושתו של האדם שאין באפשרותו לשנות דברים חשובים בחייו, או בעקבות סבל מתמשך שהאדם אינו מוצא דרך לצאת ממנו. הרגש ההפכי לייאוש הוא תקווה.