סרטן זה סרטן
בחמישה חודשים האחרונים למדתי על עצמי כמה תעצומות נפשיות יש לי..... למרות שגם אני בן אדם עם רגשות. כמה אני יכול להיות אריה בלהגן על אמי מאז שהתגלתה חולת סרטן המלונומה. מבחינתי כשהייתי ילד ציפיתי, היה לי ברור, שהיא תהיה שם בשבילי (לא משנה שהיא לא הייתה כשהייתי באמת צריך אותה). במיוחד עכשו שאבי לא בחיים כבר 11 שנה. כמובן, שסרטן המלונומה הוא לא סרטן הערמונית שאותו חטפתי והחלמתי. הסרטן הוא סרטן ולא משנה איזה סוג הוא. בחמישה החודשים האחרונים אני מלווה אותה לבי"ח וחזרה, מנהל את יומן הטיפולים שלה, מתקשר טלפונית ובוואטצאפ עם כל הגורמים הרלוונטים. רואה אותה מקשיב לה ברגעים הקשים לה שבהם היא אומרת שלא בא לה לחיות יותר ובמקביל היא בוכה ומשתדל לא לבכות יחד איתה כי אני צריך לתת לה חוסן גופני ונפשי. מודה ומתוודה: גם לי יש רגעים שגם אני רוצה להתפרץ בבכי ואז אני מתפרץ בבכי בבית שלי רק לא מולה. יש לי רגעים, במיוחד לפני השינה, שאני מתמלא בפחדים שהיא תמות ואז אני אשאר יתום מאבא ומאמא. ישנם רגעים שאני רואה, מדמיין, את ההלוויה שלה שבה אני מתפרץ בצעקות על אחותי שלא הייתה שם גם בשבילה וגם בשבילי וב...
תגובות