תתחילו להעריך
אנחנו דור שלא יחזור:
דור שהלך וחזר לבית ספר ברגל...
דור שהסתפק בכריך עם שוקולד "שחר"...
דור שאם המורה היה שולח אותו להביא גיר מהמזכירות, התנפח וכאילו הוא שליח של האו"ם.
דור שלמד לבד והשקיע, כי למי היה תקציב למורה פרטי....
דור שעמד על יד הלוח וכתב בגאווה... אל מול כל הכיתה.
דור שלא נכנס לבית הספר עם ניידים...
דור שניהל וכתב ביומנים...
דור שעשה את שיעורי הבית לבד, ההורים לא הקריאו לנו...
דור שהתבייש לשבת באוטובוס ליד מבוגר שעמד....
דור שנישק את הלחם אחרי שהרים אותו מהרצפה...
דור שצחק המון עם האחים שלו בשקט לפני שינה, שההורים לא ישמעו אותנו ערים...
דור שכיבד את ההורים, המורים, השוטרים, והשכנים..
דור שיצא לטיול שנתי באוטובוס "טייגר" וישן בשטח עם שק שינה..
דור ששיחק מחבואים, תופסת, גוגואים, פוגים, גולות, קלאס, חמש אבנים...
דור שבדרך חזרה מביה"ס שתה מים מהממטרות והוריד לחבר מהבית מים בשקית.
דור שאהב את מה שבנמצא, וגם הסתפק בזה...
אנחנו דור שלצערי לא יחזור.......
************************
אתה לא תעריך כפית של קוטג'.
אולי אפילו תזרוק אותה לפח כי היא טיפה נוזלית.
אתה תקלל כל פעם שהקוטג' היה שונה מהרגיל, ותתפלל שהבא שתפתח יהיה סמיך וטעים,
עד ליום שבו תחזור הביתה ותגלה שהמקרר התקלקל.
אתה לא תעריך את כף הרגל שלך.
אולי אתה אפילו שונא ללכת כי זה כואב ומעייף.
תקלל כל הליכה קצרה ותתפלל שהיא תיגמר,
עד ליום שבו תדרוך על דבורה ותיעקץ.
אתה לא תעריך את האוטו שלך.
אולי הוא אפילו ישן כזה, איזה מיצובישי לנסר 2003 מעלה אבק.
אתה תקלל כל נסיעה ותתפלל שהמנוע לא יכבה,
עד ליום שבו תתעורר בבוקר ותגלה שגנבו לך אותה.
אתה לא תעריך את הבגדים שלך.
אולי אפילו תגיד שהם מכוערים, ישנים ומתאימים ל2010.
אתה תקלל את המראה בכל פעם שתתלבש, ותתפלל לכסף לקנות בגדים חדשים,
עד ליום שבו שריפה תכלה לך את כל הארון.
אתה לא תעריך את המנורת לילה ליד המיטה.
אולי היא אפילו חזקה מדי, או חלשה מדי, וסתם לא מתאימה.
אתה תקלל כל פעם שהיא תסנוור אותך ותתפלל לא לשכוח אותה דולקת כל הלילה,
עד ליום שבו הסופה הגדולה תפיל את החשמל בשכונה ליומיים.
אתה לא תעריך את התמונות עם חברה שלך.
אולי היא אפילו מהאלה שמצלמות 80 סלפי כדי לבחור אחת טובה (או שזה כל הנשים בעצם?).
אתה תקלל כל פעם שצריך לאלץ חיוך מחדש ותתפלל שהפעם היא תאהב את הסלפי,
עד ליום שבו תראה סלפי שלה עם בחור אחר.
אתה לא תעריך את הארוחת צהריים עם אבא.
אולי אפילו נמאס לך כבר מהחפירות שלו על עבודה, או על זה שאתה חייב להתקדם בחיים ולפתח את עצמך.
אתה תקלל כל פעם שהוא שואל "מה עם חתונה?" ותתפלל שהוא לא ישאל מה קורה עם עבודה קבועה,
עד ליום שבו כבר לא יהיה אבא לאכול איתו ארוחות צהריים.
לא צריך להיות הומלס, יתום או מתחת לקו העוני כדי להעריך את הדברים הקטנים בחיים.
די להישגיות, די להתנשאות, די לתחרותיות, די לאדישות.
כן לרגישות.
תתחילו להעריך- לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
תגובות