האם עדיין רלוונטי?

את המכתב הבא קיבלתי לפני כמה שבועות במייל.

הייתי בסערת רגשות כשקראתי את המכתב הזה כי הבנתי את כותב את המכתב. 

קראתי אותו מספר פעמים ופשוט דמעתי: הכותב פשוט נקרע לגזרים. המשפחה שלו מתפוררת ובסך הכל ארבע נפשות בבסיס המשפחה. הכותב, שביקש להשאר בעילום שם, אינו מציין שמות במכתב. ואני די מבין אותו. לטעמי, כל אחד ואחת שקורא את המכתב יכול להזדהות עם הכתוב: המצב המתואר כאן יכול לקרות רק במשפחות הטובות, כנראה.

כשניסיתי להבין מדוע הוא מפנה דווקא אליי את המכתב, הסביר לי הכותב שהוא מבקש להעביר דרכי את המכתב ברשי גליי ובאמצעות המייל שלי לאחותו מתוך ידיעה שהיא תעשה DELET על המייל שלו ולא תקרא את המכתב שלא נשלח. לטעמי כל מילה מקדימה מיותרת. תקראו, תחליטו ותשפטו.

****************

"בחורשת האורנים שמעבר לכביש יש פינת חמד קטנה בה אוהב אני לבלות את שעות הפנאי.

באותה פינת חמד אני יושב עכשו וכותב את המכתב הזה. שעות צהריים.

מחטי האורנים שנשרו מן העצים מכסים את האדמה והופכים אותה למצע רך ונעים. ונדמה שהוא מבקש ממך: 'אנא, סורה לכאן לנוח עליי'.

צמרות העצים המתערבבות זו בזו עד שאינך מבחין עוד בין אחת לחברתה: סוככות מפני להט השמש ויוצרות גג ירוק נהדר. קרני השמש השובבות מנסות לחדור לפינתי בעד "החלונות" הקטנים שיוצרים עלי המחט, ובנשוב רוח קלה מערימות על מחטי העצים ומנצלות כל פתח צר ואז רואה אני איך הן מטילות עליי.

מה יפה פגישת הקרניים הצהובות עם מחטי האורן הירוקות היוצרות ביחד צבע חדש זהב - ירוק. ומה יפים הניצוצות הקטנטנים והירקרקים המרצדים ומרקדים לנגד עינייך.

'אכן אין כפינת החמד שלי ליופי ולהדר', כך אני מהרהר לי בעומדי בטבורה של אותה פינת החמד, 'כמה אני מתגעגע לשיחות שהיו ביני לבין אחותי'......

אנחנו משפחה מצומצמת, בת ארבע נפשות: ההורים, שייבדלו לחיים ארוכים, אחותי - הגדולה ממני בשש שנים - ואנוכי, עבדך הנאמן. אחותי ואני כמה שהיינו רבים כילדים, כנערים נהפכנו לחברים טובים. כל שבת בבוקר היה לנו מנהג שהיינו מתעוררים עוד לפני צחצוח השניים היינו מתיישבים על המיטה של השני מדברים מקשקשים על הא ועל דא ומספרים אחד לשני דברים שלא היינו מספרים לחברים הטובים שלנו (שלא לדבר שלא היו לי בכלל חברים).

אני הראשון שידעתי על החבר הראשון של אחותי כששירתה בצבא. אני הראשון שהכרתי אותו. דווקא, אישית, חיבבתי אותו למרות שהיה למורת רוחם של ההורים שלנו. אני הייתי שם הראשון כשהם נפרדו ואחותי הייתה צריכה כתף לבכות עלייה.

אני הראשון שהכרתי את החבר השני של אחותי: פולני, גבוה, אנטיפטי. ממש לא סבלתי אותו. אחותי מיהרה אליי להודיע לי שהם נפרדו בגלל חוסר התאמה ושצדקתי.

כשהיא נישאה לגיסי היה לי קשה לדעת שכבר לא נמשיך את הנוהל הקבוע שהיה לנו.

אנחנו משפחה מצומצמת, בת ארבע נפשות, שהיינו בתחת של השני (סליחה, ברשותך, על השימוש בביטוי הזה).

אחותי נכנסה להריון ראשון מתוך שלושה. האחיין הבכור שלי נולד עוד בטרם הייתי בן 18. האחיין האמצעי שלי נולד עוד בטרם הייתי בן 21. והקטנה נולדה כשעברתי את גיל השלושים.

למרות שהיינו משפחה מצומצמת בת ארבע נפשות הייתה חלוקה ברורה בינינו: אחותי יצאה לטובתו של אבינו ואני לטובת אמנו. אבל, אהבנו אחד את השני. כך נראה למראית עין.

עם השנים, הקשר בין ההורים שלנו לביני מצד אחד ועם אחותי מצד שני התדלדל. היינו נפגשים רק פעמיים בשנה: ראש השנה ופסח - בחג הראשון. עם הזמן זה חרה להורים שלנו ולי: אני שניסיתי להזמין את אחותי לביתי ו / או להזמין את עצמי אליה נחסמתי בכל מיני תירוצים.

בפסח האחרון ההורים שלנו חגגו יובל לנישואים שלהם. לא להם ולא לי היה כוח ורצון ללכת ולהתארח שוב אצל אחותי ושאחר כך נדע ביודעין שנקבל יחס מתעלם ממנה. אני בכלל הרגשתי שאני מהווה תפאורה, עציץ, במפגשים כאלה. רצינו לצאת ולנוח ושפעם אחד יארחו אותנו ויגישו לנו אוכל מבלי להתאמץ. כמו כן, ערב חג ראשון של פסח יצא בסופשבוע של החלפת מקום עבודה אחד לשני. אני אישית רציתי לחגוג עם הוריי אבל גם לנוח. מה רע בזה?? שהרי לחגוג להם ולעשות להם מסיבת יובל לנישואים על חשבוני זה לא בא בחשבון: הצעתי את זה לאחותי כמה וכמה פעמים אך זו התחמקה בגלל שהעניין יקר לחלוטין ואנחנו גם משפחה ששונאת מסיבות. וזה היה טוב לכולנו: חגגנו גם שלושתינו, גם נחנו.

על כל הסופשבוע הזה העיב במידה מסויימת הכאב של ההורים שלנו על ההתנהגות וההתפרצות הבלתי מובנת של אחותי עליהם. היא ממש דרשה שהם יצאו יום אחרי ליל הסדר רק בכדי שנוכל לעשות את ליל הסדר ביחד. בשביל הנכדים. היא הטיפה לאבא שלנו על המורשת שהוא מבקש להנחיל ושהיא לא יכולה לעשות את זה לבד. 

אחותי, את רק שוכחת כמה דברים:

1). את מסוכסכת עם אמא כבר כמה שנים.

2). על איזו מורשת את מדברת שאת מבקשת להנחיל לילדייך כשהם במהלך השנה מתעלמים מהסבא והסבתא שלהם? כשהקטנה (קטנה ממש שרק לפני מספר ימים חגגה בת מצווה עם החברים שלה מהבית הספר ועם גיסתך וילדייה מבלי שהוזמנו בכלל. ואם לא היה הנתק בינינו אני גם לא בטוח שהיית טורחת להזמין אותנו בכלל) לא נאה לה לשבת יחד עם אנשים מבוגרים כמו הסבא והסבתא שלה או עם הדוד שלה.

3). איך את מעיזה לדבר על מורשת כאשר את מתחמקת מאחיך הקטן שזוכר טוב דברים, לעומתך: שהרי העדת על עצמך שאת אינך זוכרת דברים מילדותינו. האם אחד הנכדים בא ולו לפעם אחת לירושלים ביום השנה לפטירתו של סבא שלנו מצידו של אבא כשעלינו לקברו? האם אחד הנכדים בא ולו לפעם אחת לקברה של סבתא מצידו של אבא? זוהי המורשת. זהו חלק מהמורשת שלנו ושל ילדייך. איך את מעיזה לדבר על מורשת כאשר את מתחמקת מאחיך הקטן שנכון שהוא שונה בחייו ובסגנון חייו משלכם האם כך את מנסה להנחיל לילדייך את הסבלנות, סובלנות ולקבל את האחר והשונה ממך?

4). איך את מעיזה לדבר על מורשת כאשר את מתנהגת בצורה ילדתותית, אגואיסטית??!! ההההההלללללללוווווווו, את בת 49 וחצי עוד מעט בת חמישים. תתנהגי בהתאם לגילך ולמעמדך. תנחילי להם מורשת שאת מאמינה בה ולא מורשת חסרת תוכן. מורשת קודם כל מה שאת ובעלך מנחילים לילדים שלך וזה בנוסף למה שההורים מנחילים להם. הם שמעת על הפסוק: 'כבד את אביך ואת אמך'???? אם את לא מכבדת אותם אז איך את  מצפה שיכבדו אותך? שהרי כבוד לא דורשים אלא מקבלים. זה האלף - בית במורשת. זה הבסיס במורשת.

5). כשהדוד שלנו נפטר לפני שנתיים צלבת את אמא בכך שלא הייתה לצידו של אבא בזמן השבעה מבלי להתחשב במצבה הבריאותי באותה תקופה. האם הצעת משהו לעזור בבית שלהם? האם באת לדבר איתה ולתת לה לדבר? אני לעומתך התחלקתי בין שלושה בתים בנוסף לעבודה שלי: הבית של דודה ששם התקיימה השבעה, להבדיל הבית של ההורים והבית שלי. ובין לבין גם לדבר עם אמא במהלך היום על מנת לדבר איתה. האם זו המורשת שאת מבקשת להעביר?

6). איזו מורשת את מנסה להנחיל לילדייך כשהם רואים את הסבא והסבתא שלהם שלא לדבר על הדוד שלהם רק פעמיים בשנה? כמה אפשר להנחיל במורשת בת שני מפגשים בשנה?

את שגוננת על אבא בפה מלא עד לכדי ריב גדול עם אמא. הבאת על עצמך שגם אבא מאוכזב ממך. 

מעל הכל: אני מאוכזב ממך.

אני לא מנסה לדבר בשם ההורים: הם, שיהיו בריאים עד 120 כעשרים, יכולים לדבר בשמם ולהגן על עצמם. אני מדבר בשמי עכשו. אני מאוכזב ממך. אני פגוע ממך. עד לפני כחמש שנים היה בינינו ריב גדול. אבא גישר בינינו ודיברנו בנוכחותו. לא ידעת את הסבל שאני עברתי בילדותי, וזה למרות שישנו באותו חדר והיינו במרחק נגיעה אחד מהשני. ציפיתי לשינוי מצידך. עשיתי, לפחות ניסיתי, לבוא לקראתך ולהבין אותך. אבל את כהרגלך לא עשית צעד או חצי צעד לקראתי.

אם מבחינתם של ההורים הם הפנימו שאת בחרת את דרכך בצורה הכואבת גם אני הפנמתי.

שהרי מחר - מחרתיים רק שנינו נשאר.

כשתגיעי לגיל 67 או אפילו 70 והילדים שלך יפרחו מהבית ותשארי לבד יחד עם בעלך את תגלי עד כמה הבדידות היא קשה לך. את תזכרי בי - אחיך היחיד שלך - ואז תביני שאת איבדת אותי. 

את טוענת בתוקף שאמא ויתרה עלייך ביום שהתחתנת. אני טוען בתוקף שאת ויתרת עלינו ביום חתונתך. ויתרת על ההורים. ויתרת עליי. שכחת את הורייך ואת אחיך.

שיהיה ברור כאן, אחותי, מעל לכל ספק: אני לא מנסה לחנך אותך. אני לא מנסה לשנות אותך. אני לא תוקף כאן את גיסי ואת הילדים כי אין על מה. כי הם לא צד בעניין. את עוד מעט בת חמישים, אישה בוגרת, מורה בישראל, אישה נשואה ואמא לילדים. אם זו דרך התנהגותך וצורת החיים שלך שייבושם לך.

את איבדת אותי, אחותי. ברגע שמכתב הזה שלא נשלח הרבה זמן יגיע ליעודו ויפורסם הוא ייקבל משנה תוקף עם ההכרזה שבסופו: אין לי אחות !!!!!!!

עם כל מי שהתייעצתי איתו בנושא אמר לי דבר אחד: 'לא ברור איך אישה בגילך הנושקת לחמישים עוד מעט מתנהגת כך? מתנהגת בצורה אגואיסטית, נבזית, ילדותית'. שיהיה כאן ברור דבר אחד: התייעצתי עם אנשים שהם נושקים לגיל הזהב, עם אנשים שנמצאים בגיל העשרים שלהם וגם בגיל השלושים והארבעים לחייהם.

אני יודע דבר אחד: שאותך אני לא אצליח לשנות. יש בך כעסים. יש בך מרמור. אז יש שתי אפשרויות כאן: או שתמשיכי בחייך תוך בחישה בכעסים שלך ובהתמרמרויות שלך או שתקומי ותשימי בצד אותם ותיישמי לתקן את המצב בתעוזה ובאומץ לב."

******************

מכתב שפורסם לפני 5 שנים ועדיין רלוונטי להיום.