מכתב הערכה

אני כותב את המכתב הזה בדחילו ורחימו.

מכתב הזה אמור להיות מכתב הערכה ושבח לעצמי על כל מה שעברתי עד כה בתהליך האימון האישי והשינויים שחלו בי מאז.

המשוררת רחל כתבה את השיר שלה "רק על עצמי" שאליו אני התחברתי הכי הרבה בעבר:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

בזמנו כשעברתי אימון האישי הייתי אדם טעון, אבוד במידת מה, עצור, פאסיבי, צועד במקום אחד. בערה בי האש להשתנות. כשמתחילים אימון אישי זו כבר התחלה: ההכרה ברצון להשתנות. במיוחד לאחר שקראתי את ספרה של עופרה שוחט "עננים", לפני כשנתיים בו היא פורשת יריעת חיים מורכבת בפני הקורא. בספר ישנו תיאור של מסכת כואבת של חייה הפרטיים החל מקטנותה דרך התעללות קשה ועד לבגרותה, האימהות וצער גידול בנות שהביאו לה נכדים. מצאתי בספר הזה הרבה קווים מקבילים לסיפורי האישי. השאלה שנשאלה כאן בסופו של הספר: אם היא יכלה מדוע אני לא?

               

השלמתי עם עברי הכואב: מקרה האונס, השתיקה בת אחד עשרה שנה עד אשר סיפרתי להוריי – שגם אז לטעמי לא סייעה בידי כי היה בי הכעס על העולם שלא ראה את הכתובת על הקיר. הניקוש בעבר שהובילה אותי להשלמה שאני לא צריך לחפור בעבר, שאני צריך וחייב להשאיר את העבר בעבר ולהסתכל בהווה ובעתיד. זהו שלב שלא היה לי קל אבל הייתי חייב את הצד הזה לעשות לעצמי. ההשלמה הסתכמה במכתב החמלה לאותם אנסים ולמורה לתנ"ך. ההבנה, שסיפור האונס מזין את חבל הטבור המחובר לאמי וימשיך להזין אותו עוד אם אני לא אניח לו, אם אני לא אגזור אותו. זה כואב אבל זה עובר.

ההבנה שכל הזוגיות הזאת שהייתה לי עם אביב הייתה מושתת על ניצול אחד גדול –  רגשית מנטלית וכספית. הבנתי שעם אביב אני לא אוכל להתפתח כי הוא ניצל את סיפור האונס למטרותיו האישיות, את הנכות הרגשית שלי בנושא להתפתחות אישית שלו ובבוא העת להשליכני לכל הרוחות. בן זוג הוגן שאוהב מעריך ומוקיר הוא בן זוג שתומך ומחזק ולא עושה ההפך. לא האמנתי על עצמי שאני אקום יום אחד ואני אחתוך בבת אחת את הקשר הזה הקלוקל. ללא ספק, כואב לי שאני אדם לבד עכשו אבל אני יודע שזה יעבור לי. אני לא יודע כרגע אם אני אמצא שוב אהבה גדולה המבוססת על כנות, אימון הדדי, הידיעה וההשלמה שבזוגיות צריך לדעת לקבל וגם לתת. אני לא יודע, כי רק לפני עשרה ימים חתכתי פורמלית את כל הקשר הזה. המצב שלי שאני שוב סינגל הוא חדש לי: אני יודע שעליי ללקק את פצעיי, לתת להם להתרפות ולהמשיך הלאה.

                

נזכרתי שוב בספרה של עופרה שוחט "עננים" שאותו היא מסיימת בחלק שנורא התחברתי אליו ואני חושב שהמשפטים בפרק הסיום הם שגרמו לדחיפה רצינית בכל נושא האימון האישי: 

"להתרפק על ענן לבן, ענן קיץ שעוטף אותנו בחום ובנועם, ענן שאפשר לרחף איתו לעבר משהו מתוק ושלם. להתרפק על  ענן כזה, שביכולתנו להכיל ענן שמעולם לא הזיק ומעולם לא יזיק – זו ברכה... אנחנו מתרפקים על עננים, על דפוסי התנהגות של אנשים קרובים שאיתם בילינו חיים שלמים. אנחנו בוחרים לחיות עם ענן אבא או לחיות עם ענן אמא.... לא הייתי מודעת לכך שהאינטליגנציה הרגשית שלי הייתה שם תמיד. הנחשולים והסערות הגדולות כיסו אותה, אך מעולם לא הטביעו אותה. לא ראיתי בעצמי את מה שהאחרים אמרו עליי, וכשאמרו לי כמה אני שווה – לא האמנתי להם. ידעתי שיש בי האיכויות, אך לא הרגשתי אותן. כמו לרבים אחרים, חסרה לי היכולת להסתכל מסביב ולהבין שיש בי דברים רבים שאולי אין באחרים, לקחת את מה שאני יודעת ולחבר ללב, להרגיש את מה שאני יודעת על עצמי ולהאמין בזה....". 

כל מילה מיותרת עכשו.

במחשבותיי אני חוזר ונזכר במערכת היחסים עם הוריי בכלל ועם אמי בפרט. הצעקה הפרטית שלי בילדותי ובנערותי שמקרה האונס רק יתגלה מעצמו תוך ציפיה שאמי תבין ראשונה באינטואיציות האימהיות שלה שקרה משהו לגוזלה שלה לא נענתה. נהפוכו היא הובילה למריבות מרובות, לצעקות גדולות ולשתיקות רועמות. היום בדיעבד, אני מבין ויודע שהמצב הזה שירת אולי את אמי: חולשתי חיזקה את חולשתה שהיה גם חוסנה. שאולי השיפור שלי תוך כדי תהליך האימון האישי לא מאפשר לה חיזוק חולשתה וחוסנה.

אסרטיביות. פעם זה היה בשבילי קללה. היום זו ברכה. לא יכולתי בעבר לצייץ ולהגיד: "כך אני חושב" או "לטעמי, כך אני רואה את הדברים". אולי הדברים יפגעו באנשים אחרים שלא רואים עין בעין כמוני אבל אחר כך יבינו אותי מאיפה זה, מבחינתי לפחות, ויודעים לכבד את דעתי האישית כפי שאני מכבד את דעתם האישית. פתיחת הבלוג, כתיבת דברים גם כשהם לא נוחים לקורא / לקוראת.  זו מידת האסרטיביות.

אני שואף קדימה. ברגע שאני מבין מהו שינוי ובמה הוא כרוך חצי הדרך נעשה. השינוי לכשעצמו הוא תהליך בלתי ברור וכואב, תהליך מורכב וחד ממדי במתחולל בשלושה תחומים: התחום ההכרתי הוא התחום הראשון. האדם מכיר בכך שעליו לעבור שינוי  בכדי לשפר את איכות חייו. התחום השני הוא תחום הרגשי – האדם מרגיש שהוא רוצה את השינוי ובשל לעבור אותו. והשלב השלישי הוא שלב ההתנהגותי, שזהו שלב יישום השינוי. יש כאלה הנשארים עם המוכר והידוע עם כל הכאב שבו. 

לא כך הדבר אצלי. אומנם, ברגעי החולשה אני משתמש במשפט: "אני התעוזה" שמחזק אותי רגשית – מנטלית. לא חושש להציג את עצמי ולדבר על כך שאני גיי, משהו שבעבר וואו הייתי ירא / חושש / פוחד מהשלב הזה שמא האדמה תבלע אותי או תרעד מתחת לרגליי. התחלתי להבין, שיש בי משהו שבאחרים אין. בעבר הייתה חסרה לי היכולת לראות ולקבל היום יש בי את היכולת הזו.

החברה היחידה שעמדה לצידי בזמנו, כשנודע לה סיפור חיי, לא מצליחה להבין איך בכל זאת המשכתי את חיי ושומר על אופטימיות, חיוך, שמחת חיים, הומור ציני חזק. מאיפה יש לי את הכוחות הנפשיים והגופניים הללו? היא עצמה כאמא בכתה יומיים מאחר והבנות הגדולות שלה הן בגיל שבו אני עברתי את האונס הקבוצתי. כשהיא גילתה בפניי את הערכה שלה כלפיי ועל הכוחות שיש בי לא יכולתי להכיל את ההערכה הזו, אך עם הזמן ההערכה הזו חלחלה בי. בעבר לא הקשבתי לאינטואיציות שבי, לתחושת הבטן שלי: היום אני מקשיב לה יותר.