20.8.2019
התאריך הלועזי היום: 20.8.2019
היום היה אמור לחגוג אבי ז"ל יום הולדת 84.
ביום רביעי הבא, לפי תאריך העברי, יתקיים יום השנה השביעי לפטירתו. רצף התאריכים, רצף האירועים לא מקל בכלל.
שבע שנים. שבע שנים עברו בלי אבי. וזה כל כך קשה. הזמן לא מקל על הגעגוע. בהתחשב בעובדה שבאותו תאריך עברי זה גם יום פטירתו של סבי, אבא של אבי, שעל שמו אני נקרא.
אבי היה החבר הכי טוב שלי, מעבר להורה הכי טוב שלי. העצות שלו היו עצות זהב. הוא לא היה צריך להגיד לי שהוא אוהב אותי, זה היה פשוט ניכר במבטו אליי כל פעם שהייתי נכנס לבית: כאילו הייתי מביא אור לבית.
בשנה האחרונה הוא מאוד חסר לי, בנוכחותו הפיזית ובדאגה שלו.
מאז לכתו בטרם עת משום מה, תמיד הרגשתי את נוכחותו הקוסמופוליטית ואת נוכחותה של סבתי ז"ל, אמו. בשנה האחרונה אני לא מרגיש בכלל. אני רוצה כל כך להרגיש את הנוכחות שלו, שלהם: שרק באים להגיד לי "אנחנו אוהבים אותך. אנחנו משגיחים עלייך מלמעלה".
מתחילת החודש כל שנה אני מתכנס לתוך עצמי לתוך עצמי כשבלול. ומתקשה להשתחרר מהרגשת המועקה, הגעגוע, רק אחרי תקופת חגי תשרי. השנה מתווספת גם המחלה שאני אופטימי מאוד לגבי ריפויה: אחרי יום כיפור אני מסיים את ההקרנות.
מאז שהייתי בן 9/10 הייתי צם ביום כיפור, בהדרגה ובפיקוחו של אבי ז"ל. צום יום כיפור היה מבחינתי חתיכת יום, חתיכת WOW. פחדתי מהיום, פחדתי מהצום עצמו. חשבון נפש לא היה בו. מאז שאבי נפטר לפני שבע שנים נוצר אצלי שבר אישי, עלו שאלות ותהיות: מדוע לי זה קרה? מדוע אבא שלי ולא משהו אחר? למה אלוהים לקח לי אותו כל כך מוקדם? מה חטאתי? מה אבי חטא? מעבר לקטע ההומוריסטי שהייתי מסתכל על זה שאבי נפטר באותו תאריך עברי שאביו נפטר ועכשו הם - סבי, סבתי, דוד שלי (שנפטר שלוש שנים לפני אבי) ואבי - יושבים על ענן כשרגליהם באוויר מנענעים אותם וצוחקים עלינו שם למטה בהומור שלהם המיוחד, שנראה לי כל כך שלקחתי / אימצתי אותו.
השנה, אני לא צם מפאת הטיפול שאני מקבל ועם היד על הלב: זה מאוד מקל עליי העניין. לא רוצה לצום. למה לי לצום? מה עשיתי רע לבני האדם? שהרי, אני תמיד מקפיד על כבודו של אדם בכל ימות השנה על סמך הפסוק: "אין המקום סולח לאדם עד אשר זה מבקש סליחה מחברו" כי מבחינת המקום חשובה מאוד החברות, הכבוד ההדדי בין בני האדם.
אז מדוע לי לצום? מדוע לי להקפיד הקפדה יתרה על דיני פסח? אלוהים לקח לי בטרם עת את אבי מבלי שוב. ועוד היכה בי את המחלה הנוראית שבמזל תפסתי אותה בזמן, בבדיקות דם שגרתיות.
מה נותר לי להגיד ולאמר? מה עוד אפשר להגיד שכבר לא נאמר?
תגובות