בין המיצרים

בעצם הפעם, היום, לא יודע מה לכתוב ועל מה לכתוב. פשוט לא יודע.

פשוט BLACK OUT.

רוצה לכתוב.

זה מדגדג לי באצבעות.

רק ש........... זה לא זורם לי לכתיבה.

מצד אחד, רוצה לכתוב בנושא מחלת הסרטן שלי. כשבעצם אין לי מה לחדש ולעדכן בנושא. מה גם שזה כבר נהייה נדוש. אנשים לא מעוניינים לקרוא על הצרות של האחרים, במיוחד כשמדובר במחלות קשות. מי מעוניין לקרוא על מחלות בכלל?

מצד שני, אין לי על מה לכתוב. 

המחשבה על כך שמצפים ממני לקבל פרק היומי בבלוג, לפעמים על שני פרקים, והיום אין לי פרק. היום אין לי על מה לכתוב.

אולי, מתוך יראת כבוד לזכרו של רש"י, שהיום צויין יום פטירתו, שעוד אדבר בהמשך.

********************

🚪🔑המשפט של אביר🔑🚪

כשדלת אחת של אושר נסגרת, דלת אחרת נפתחת, אבל לעתים קרובות אנו מסתכלים כל כך הרבה זמן על הדלת הסגורה עד שאיננו רואים את זו שנפתחה עבורנו.


******************

היום (1.8) מי זוכר אדם שנפטר לפני 914 שנה? ובכן, אנחנו. היום לפני 914 שנה נפטר רש"י, גדול פרשני התורה. אינספור יהודים ימשיכו להיעזר בו גם הבוקר, כדי להבין טוב יותר את מה שהם לומדים. הנה דוגמה קטנה:

בתחילת פרשת השבוע מתוארים כל 42 המסעות של בני ישראל במדבר. רגע לפני הכניסה לארץ, התורה מבקשת שלא נסתכל קדימה אלא דווקא אחורה, ומתחילה לשחזר את כל המסע המפרך במשך 40 שנה. רש"י מסביר מדוע נדרש הפירוט הארוך הזה: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו (מלשון קור), כאן חששת את ראשך וכו'". כלומר, לפי רש"י, כל התחנות שהעם עבר בדרך, היו בעצם מסע של ריפוי. גם אם מקבלים בדרך תרופות מרות, גם כשיש קשיים, זה חלק ממסע שיש בו תכלית וכיוון. לכן דווקא לפני הכניסה לארץ ישראל, העם מתבקש להסתכל לאחור, כדי להיזכר בכל מה שעבר עליו, וגם כדי להעריך ולהודות. זה נכון כמובן גם לגבי המסעות בחיינו הפרטיים – כשמתבוננים כך על החיים מקבלים פרספקטיבה טובה יותר.

הבוקר, למשל, אם נסתכל אחורה, נגלה עובדה מפליאה על המורשת שלנו, ועל מה אדם יכול להותיר אחריו: פרשן שנפטר לפני 914 שנה, ממשיך להשפיע, לרגש, לאתגר ולחנך מיליונים.

*************************

לא צריך להתאמץ כדי להיכנס לאווירה של הימים האלה, "בין המיצרים", לקראת תשעה באב. מספיק להתבונן בכותרות: רק לפני מספר ימים נורה למוות אופיר חסדאי, לעיני אשתו ובנותיו, בגלל ויכוח על מקום חנייה ברמלה. הוא רק בא לעשות קניות עם המשפחה. כמה שעות אחר כך התרחשו בנתב"ג "חגיגות הניצחון" של הנערים שחזרו מקפריסין. שירי אמונה ושמחה נשמעו שם, כאילו הם חזרו לארץ עם גביע אירופה. שני המקרים מעידים שהשיעור הכי דחוף וחשוב בישראל הוא שיעור באיפוק, שליטה עצמית, יחס מכבד כלפי הזולת באשר הוא. 

חז"ל מציגים בפנינו בתלמוד שורה של "אגדות חורבן": אוסף של סיפורים קטנטנים – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו – שמעידים על חוסר רגישות, על אגואיזם, על קנאה. בסופו של דבר הם מפרקים את החברה וגורמים לנו לצאת מארץ ישראל לגלות. קל להתייאש ולומר כי החדשות האחרונות הן "אגדות חורבן" מודרניות, אבל החורבן קרה כשאירועים כאלה הפכו לשכיחים, כשזו הפכה להיות הנורמה. זו הסכנה. ואילו בישראל 2019 יש גל אדיר של זעזוע. גינויים נשמעים מכל קצוות החברה הישראלית, ויש הרבה חשיבה על מה צריך לתקן. עוד לפני ההלוויה של אופיר חסדאי, כבר החל מבצע התרמה למען אלמנתו וילדיו. איש לא מצליח לעבור על כך לסדר היום. החורבן התרחש כשאירועים נוראים התרחשו, ולאף אחד כבר לא היה אכפת. נדמה לי שאכפת לנו מאוד.

*************************

בצבא לימדו אותנו שהכללים של זהירות בנשק נכתבו בדם. את הפוסטר הזה החלטנו להכין ולהפיץ בגלל הניסיון הרב שצברנו באחד מתוכניות הדגל של OU ישראל; הזולה של חצרוני. 

בנות, בנים, אבא, אמא, חברות, חברים, דודים, דודות, אחיינים, אחייניות, סבים, סבתות וסתם יהודים יקרים. תפקחו עיניים ותשמרו אחד על השני ואחת על השניה. תפיקו רק טוב מהקיץ. 

בכייף ובאהבה גדולה.