לונדון לא מחכה לי
כשהשתחררתי מהצבא לא היה מקובל לעשות טיול במזרח או בדרום אמריקה. לא כמו שהיום.
נותר בי החשק לעשות טיול היעלמות לאירופה. על קו של איטליה - שוויץ - ליכנשטיין - מונקו - בלגיה - הולנד - בריטניה (לחזור שוב אליה ולו רק למועדונים שהייתי בהם) - אירלנד.
ההתלבטות שלי האם לסיים את הטיול באירלנד באחת מהטירות הנטושות שם באמצע שום מקום או לסיים את הטיול במלטה ואז להגיד: "YOK MALTA, YOK YISRAEL" ואז להיעלם לצמיתות.
כמובן.................
זה נשאר בגדר חלום, כרגע. חלום שאולי עוד יתממש לו. מתישהוא ואיכשהוא.
בינתיים, אני רק אקרא על המדינות הללו דרך גוגל ואראה תמונות משם דרך גוגל מפות.
לא רוצה להישמע פסימי אבל המציאות טופחת על פנינו, נרצה או לא נרצה: המציאות באירופה אינה טובה יותר מאשר אצלנו. שלא לדבר על המציאות במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. הפנטזיות שציירנו לעצמנו על מקומות באירופה הן מבוססות על פי סיפורים מחברות וחברים שסיפרו לנו, אגדות בשקל, רומן - רומנטי בחצי שקל. המצב שם לא פחות גרוע מאצלנו.
היום, לעומת העבר, ניתן למצוא כל אחד וחת באמצעיים טכנולוגיים כי העולם התקדם: מה שהיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת זה לא מה שיש היום בתחילת המאה ה - 21.
טיול ללונדון עשיתי משהו מלפני 15 שנה. טיול פרידה מהבן זוג לשעבר שלי. שבועיים משוגעים לגמרי.
אתם מכירים אותי כילד טוב.
נאבאך כזה.
סבון.
שם לא הייתי ככה.
כל ערב היינו יוצאים למועדון כזה או אחר בסביבות השעה 22:30 בלילה אחרי ששתינו כל אחד מאיתנו חצי בקבוק וודקה מהול במיץ תפוזים שאת החצי השני היינו שותים באיזו סימטה קרובה למועדון לפני שנכנסים, שהרי הנהלות המועדון מחייבים לקנות את השתייה בתוך המלון וגם אסור היה להסתובב ברחובות לונדון עם אלכוהול אחרי השעה 23:00 בלילה (מי היה חושב בכלל להסתבך עם הרשויות המקומיות בזמן שאתה בטיול ועוד בטיול פרידה?).
שלא להגיד שבתוך המועדון היינו ממשיכים לשתות, לרקוד, להתפרק. מאחר ובן הזוג לשעבר שלי לא ידע לדבר אנגלית (ידע מספר מילים בלבד, נו שויין מה אפשר לצפות מתימני בכלל?) אז קבענו שהוא יישתכר ואני רק אתפוס ראש בכדי שאני אדע להחזיר את שנינו למלון ששהינו בו - מלון TAVISTOC שממוקם ב - RUSSEL SEQUER, מלון דרך אגב זוועת עולם אבל לא יכולנו להחליף את המלון מאחר ושילמנו מראש לסוכן מהארץ על המלון. כל לילה היינו חוזרים בסביבות השעה 04:30 - 05:00 מסריחים מזיעה (מה לעשות רקדנו והשתוללנו כאילו אין מחר), עם ריח אלכוהול (עד היום לא מבין איך לא הקאתי את נשמתי) פקידי הקבלה היו צוחקים איתנו על המצב שלנו אחרי שהיו פותחים את דלת הראשית של המלון. היינו עולים לחדר ישר למקלחת ולישון.
משק הבית לא היה נכנס אלינו לחדר, משום שהם היו עובדים עד 13:00 בצהריים - החיים הטובים הייתי אומר, כמלונאי. הם למדו להשאיר לנו את המגבות הנקיות ואת נייר הטואלט ליד דלת החדר אחרי שבפעם הראשונה פתחתי למנהלת משק בית את דלת החדר מתוך שינה כשאני ערום כביום היוולדי. מאז נראה לי שלמדו לא להפריע לנו עד מתי שעזבנו. וכשעזבנו הם בטח אמרו "ברוך שפטרנו מעונשם של זה", לא שעשינו להם צרות.
לא אמשיך להלאות אותכם בפרטים הקטנים ובסיפורים הקטנים בחופשה שלי בלונדון, רק בשתי אנקדוטות:
1. היום בדיעבד אני יודע כשחזרנו משטרת הגבולות קיבלו התראה על הברחת סמים מלונדון ואמסטרדם. הם כמעט עצרו כל נוסע שלישי שעבר במסלול הירוק בחזרה. בדיעבד, עצרו גם אותי וגם את בן הזוג לשעבר שלי שנפרדנו לצמיתות מרגע שנכנסנו לאולם הנוסעים: אותי אני יכול להבין מדוע עצרו משום שנראיתי נורא - עיניים אדומות (הטיסה חזרה לא הייתה טובה לי בכלל, בלשון המעטה) ועם זיפים - כשהכניסו אותי לחדר החקירות עם המזוודה האדומה המפוצצת במתנות הזמנתי אותם לפתוח את המזוודה, בתנאי שהם סוגרים אותה חזרה - בחוץ, בסוף המסלול הירוק אבי ז"ל היה על קוצים מדוע אני לא יוצא אליו. שוחררתי אחרי שתי דקות כשהשוטרים שלא היו במדים גילו שיש לי גיליון נקי במשטרה, נקי וצח יותר ממפת השולחן הלבנה ששמים בערב פסח. אבי ז"ל ואני צחקנו צחוק פראי על הסיפור.
2. חמישה חודשים לערך אחר כך היה פיצוץ ב - RUSSEL SEQUER לא רחוק מהמלון שבו שהינו. אאאמממממאאאא.
למען האמת, אם אני חוזר ללונדון זה לא בשביל לחזור על אותם דברים שעשיתי אותם משום שאני כבר לא בגיל הזה בשביל זה. אלא רק בשביל להשלים דברים שאני רוצה להשלים. כדברי השיר: "לונדון לא מחכה לי".
נותר בי החשק לעשות טיול היעלמות לאירופה. על קו של איטליה - שוויץ - ליכנשטיין - מונקו - בלגיה - הולנד - בריטניה (לחזור שוב אליה ולו רק למועדונים שהייתי בהם) - אירלנד.
ההתלבטות שלי האם לסיים את הטיול באירלנד באחת מהטירות הנטושות שם באמצע שום מקום או לסיים את הטיול במלטה ואז להגיד: "YOK MALTA, YOK YISRAEL" ואז להיעלם לצמיתות.
כמובן.................
זה נשאר בגדר חלום, כרגע. חלום שאולי עוד יתממש לו. מתישהוא ואיכשהוא.
בינתיים, אני רק אקרא על המדינות הללו דרך גוגל ואראה תמונות משם דרך גוגל מפות.
לא רוצה להישמע פסימי אבל המציאות טופחת על פנינו, נרצה או לא נרצה: המציאות באירופה אינה טובה יותר מאשר אצלנו. שלא לדבר על המציאות במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. הפנטזיות שציירנו לעצמנו על מקומות באירופה הן מבוססות על פי סיפורים מחברות וחברים שסיפרו לנו, אגדות בשקל, רומן - רומנטי בחצי שקל. המצב שם לא פחות גרוע מאצלנו.
היום, לעומת העבר, ניתן למצוא כל אחד וחת באמצעיים טכנולוגיים כי העולם התקדם: מה שהיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת זה לא מה שיש היום בתחילת המאה ה - 21.
טיול ללונדון עשיתי משהו מלפני 15 שנה. טיול פרידה מהבן זוג לשעבר שלי. שבועיים משוגעים לגמרי.
אתם מכירים אותי כילד טוב.
נאבאך כזה.
סבון.
שם לא הייתי ככה.
כל ערב היינו יוצאים למועדון כזה או אחר בסביבות השעה 22:30 בלילה אחרי ששתינו כל אחד מאיתנו חצי בקבוק וודקה מהול במיץ תפוזים שאת החצי השני היינו שותים באיזו סימטה קרובה למועדון לפני שנכנסים, שהרי הנהלות המועדון מחייבים לקנות את השתייה בתוך המלון וגם אסור היה להסתובב ברחובות לונדון עם אלכוהול אחרי השעה 23:00 בלילה (מי היה חושב בכלל להסתבך עם הרשויות המקומיות בזמן שאתה בטיול ועוד בטיול פרידה?).
שלא להגיד שבתוך המועדון היינו ממשיכים לשתות, לרקוד, להתפרק. מאחר ובן הזוג לשעבר שלי לא ידע לדבר אנגלית (ידע מספר מילים בלבד, נו שויין מה אפשר לצפות מתימני בכלל?) אז קבענו שהוא יישתכר ואני רק אתפוס ראש בכדי שאני אדע להחזיר את שנינו למלון ששהינו בו - מלון TAVISTOC שממוקם ב - RUSSEL SEQUER, מלון דרך אגב זוועת עולם אבל לא יכולנו להחליף את המלון מאחר ושילמנו מראש לסוכן מהארץ על המלון. כל לילה היינו חוזרים בסביבות השעה 04:30 - 05:00 מסריחים מזיעה (מה לעשות רקדנו והשתוללנו כאילו אין מחר), עם ריח אלכוהול (עד היום לא מבין איך לא הקאתי את נשמתי) פקידי הקבלה היו צוחקים איתנו על המצב שלנו אחרי שהיו פותחים את דלת הראשית של המלון. היינו עולים לחדר ישר למקלחת ולישון.
משק הבית לא היה נכנס אלינו לחדר, משום שהם היו עובדים עד 13:00 בצהריים - החיים הטובים הייתי אומר, כמלונאי. הם למדו להשאיר לנו את המגבות הנקיות ואת נייר הטואלט ליד דלת החדר אחרי שבפעם הראשונה פתחתי למנהלת משק בית את דלת החדר מתוך שינה כשאני ערום כביום היוולדי. מאז נראה לי שלמדו לא להפריע לנו עד מתי שעזבנו. וכשעזבנו הם בטח אמרו "ברוך שפטרנו מעונשם של זה", לא שעשינו להם צרות.
לא אמשיך להלאות אותכם בפרטים הקטנים ובסיפורים הקטנים בחופשה שלי בלונדון, רק בשתי אנקדוטות:
1. היום בדיעבד אני יודע כשחזרנו משטרת הגבולות קיבלו התראה על הברחת סמים מלונדון ואמסטרדם. הם כמעט עצרו כל נוסע שלישי שעבר במסלול הירוק בחזרה. בדיעבד, עצרו גם אותי וגם את בן הזוג לשעבר שלי שנפרדנו לצמיתות מרגע שנכנסנו לאולם הנוסעים: אותי אני יכול להבין מדוע עצרו משום שנראיתי נורא - עיניים אדומות (הטיסה חזרה לא הייתה טובה לי בכלל, בלשון המעטה) ועם זיפים - כשהכניסו אותי לחדר החקירות עם המזוודה האדומה המפוצצת במתנות הזמנתי אותם לפתוח את המזוודה, בתנאי שהם סוגרים אותה חזרה - בחוץ, בסוף המסלול הירוק אבי ז"ל היה על קוצים מדוע אני לא יוצא אליו. שוחררתי אחרי שתי דקות כשהשוטרים שלא היו במדים גילו שיש לי גיליון נקי במשטרה, נקי וצח יותר ממפת השולחן הלבנה ששמים בערב פסח. אבי ז"ל ואני צחקנו צחוק פראי על הסיפור.
2. חמישה חודשים לערך אחר כך היה פיצוץ ב - RUSSEL SEQUER לא רחוק מהמלון שבו שהינו. אאאמממממאאאא.
למען האמת, אם אני חוזר ללונדון זה לא בשביל לחזור על אותם דברים שעשיתי אותם משום שאני כבר לא בגיל הזה בשביל זה. אלא רק בשביל להשלים דברים שאני רוצה להשלים. כדברי השיר: "לונדון לא מחכה לי".
תגובות