מכתב לאבא
אבא,
באוגוסט השנה נציין 7 שנים ללכתך, בטרם עת.
לפני 7 שנים הלכת מאיתנו במפתיע כל כך. לא היינו מוכנים בכלל: חמישה ימים לפני היום הולדתך ה - 77 שלך.
אני כותב לך את המכתב הזה, אבא, משום שרציתי לספר לך - למרות שאני יודע שלא תקרא את המכתב הזה - שמאז שנפטרת חלו הרבה שינויים:
אמא - אמא מתמודדת עם הכאב בפרידה ממך. ישנם לילות, לפי ממה שהיא מספרת לי, היא מתעוררת ומתקשה להירדם שוב כי אתה חסר. אני רק יכול להבין אותה משום שהלכתם ביחד דרך ארוכה במשך 50 שנה. הרי נפטרת 4 חודשים אחרי שחגגנו לכם 50 שנות נישואין, שלושתינו, עם טעם מר שהותירה בפינו הבת שתפסנו ממנה. אמא נושאת בקירבה את הכאב לא רק על פטירתך אלא גם על הנתק של הבת ממנה: לא מתקשרת וגם לא מגיעה לבקר אותה.
הבת - שהתחתנה נהפכה לאמא לשלושה ילדים ולמורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך. אותה הבת ששכחה להזמין אותך ואת אמא - מעצם היותכם הסבא והסבתא - למסיבת בת המצווה של הנכדה שלכם, הבת שלה. שלא לדבר שלא הזמינה גם את אחיה יחידה, בשר מבשרה, לאותה מסיבת בת המצווה.
במהלך אותו סופשבוע ששהינו ביחד שלושתינו בצפון הן בגלל שיום הנישואים החמישים שלכם חל באותו סופשבוע והן בגלל שזה היה פסח, חזרת ואמרת משפט אחד בכאב גדול: "סוכריה. סוכריה הילדה הזו לא הביאה לנו". הרגשת פגוע ממנה, מהבת ומהנכדה. שלא לדבר על אותו מייל ארור שהיא כתבה לך לפני שנסענו לצפון.
כל זה היה הסיפתח לקראת הבאות: חודש אחרי פטירתך, אבא, היא התנתקה ממני. היא לא הייתה מוכנה לשמור איתי על קשר יותר. היא איימה בדרכה שלה "שיש לה תיבת פנדורה". רק ששכחה שגם לי יש תיבת פנדורה. אותה בת החלה לדלל את הטלפונים לאמא. ישנו פסוק בעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך". אותה בת - מורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד אינה מכבדת את אביה ולא את אמה בחייהם. אותה הבת שוכחת שאמא נשאה אותה בקירבה 9 חודשים. הדם שזורם בעורקיה הוא הדם של אמא.
הבת הזאת מבחינתי היא אחות מתה. אני מעדיף להגיד שהייתה לי אחות והיא מתה. היא רק שוכחת דבר אחד: לכשיגיע זמנה של אמא בשיבה טובה רק היא ואני נשאר בעולם הזה.
אני - במשך השבעה בכיתי שלוש פעמים: ביום ההלוויה, ביום הולדתך וביום שקמנו מהשבעה. היה לי קשה מאוד להגיד את הקדיש עלייך. מאותו יום לקחתי את האחריות על המשפחה, את האחריות בליווי של אמא. זה היה ברור לי שאני מלווה של אמא כמו שאתה ליוות את סבתא ז"ל ביחד עם דוד דני ז"ל.
במהלך השבעה התנחמתי שסבא ישראל ז"ל ירד משמיים וקטף אותף, ליווה אותך השמיימה ושאתם יושבים על ענן ארבעתכם ביחד וצוחקים ביחד. אמא התקשתה לראות את זה ככה מאחר ולטענתה אני לא מציאותי. מצאתי את עצמי משתמש בהומור המיוחד שלמדתי ממך ומדוד דני עם השנים.
לא בכיתי מאז. 7 שנים, כמעט, לא בכיתי. הלכתי אפילו לרופאה שלי והתחננתי שתיתן לי משהו שאוכל לבכות אך זו הרגיעה אותי שזה יבוא מעצמו. אבל, הבכי לא הגיע.
למדתי עם הזמן מיהם החברים שלי ומי לא. עם הרבה ניתקתי את הקשר.
באוגוסט השנה נציין 7 שנים ללכתך, בטרם עת.
לפני 7 שנים הלכת מאיתנו במפתיע כל כך. לא היינו מוכנים בכלל: חמישה ימים לפני היום הולדתך ה - 77 שלך.
אני כותב לך את המכתב הזה, אבא, משום שרציתי לספר לך - למרות שאני יודע שלא תקרא את המכתב הזה - שמאז שנפטרת חלו הרבה שינויים:
אמא - אמא מתמודדת עם הכאב בפרידה ממך. ישנם לילות, לפי ממה שהיא מספרת לי, היא מתעוררת ומתקשה להירדם שוב כי אתה חסר. אני רק יכול להבין אותה משום שהלכתם ביחד דרך ארוכה במשך 50 שנה. הרי נפטרת 4 חודשים אחרי שחגגנו לכם 50 שנות נישואין, שלושתינו, עם טעם מר שהותירה בפינו הבת שתפסנו ממנה. אמא נושאת בקירבה את הכאב לא רק על פטירתך אלא גם על הנתק של הבת ממנה: לא מתקשרת וגם לא מגיעה לבקר אותה.
הבת - שהתחתנה נהפכה לאמא לשלושה ילדים ולמורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך. אותה הבת ששכחה להזמין אותך ואת אמא - מעצם היותכם הסבא והסבתא - למסיבת בת המצווה של הנכדה שלכם, הבת שלה. שלא לדבר שלא הזמינה גם את אחיה יחידה, בשר מבשרה, לאותה מסיבת בת המצווה.
במהלך אותו סופשבוע ששהינו ביחד שלושתינו בצפון הן בגלל שיום הנישואים החמישים שלכם חל באותו סופשבוע והן בגלל שזה היה פסח, חזרת ואמרת משפט אחד בכאב גדול: "סוכריה. סוכריה הילדה הזו לא הביאה לנו". הרגשת פגוע ממנה, מהבת ומהנכדה. שלא לדבר על אותו מייל ארור שהיא כתבה לך לפני שנסענו לצפון.
כל זה היה הסיפתח לקראת הבאות: חודש אחרי פטירתך, אבא, היא התנתקה ממני. היא לא הייתה מוכנה לשמור איתי על קשר יותר. היא איימה בדרכה שלה "שיש לה תיבת פנדורה". רק ששכחה שגם לי יש תיבת פנדורה. אותה בת החלה לדלל את הטלפונים לאמא. ישנו פסוק בעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך". אותה בת - מורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד אינה מכבדת את אביה ולא את אמה בחייהם. אותה הבת שוכחת שאמא נשאה אותה בקירבה 9 חודשים. הדם שזורם בעורקיה הוא הדם של אמא.
הבת הזאת מבחינתי היא אחות מתה. אני מעדיף להגיד שהייתה לי אחות והיא מתה. היא רק שוכחת דבר אחד: לכשיגיע זמנה של אמא בשיבה טובה רק היא ואני נשאר בעולם הזה.
אני - במשך השבעה בכיתי שלוש פעמים: ביום ההלוויה, ביום הולדתך וביום שקמנו מהשבעה. היה לי קשה מאוד להגיד את הקדיש עלייך. מאותו יום לקחתי את האחריות על המשפחה, את האחריות בליווי של אמא. זה היה ברור לי שאני מלווה של אמא כמו שאתה ליוות את סבתא ז"ל ביחד עם דוד דני ז"ל.
במהלך השבעה התנחמתי שסבא ישראל ז"ל ירד משמיים וקטף אותף, ליווה אותך השמיימה ושאתם יושבים על ענן ארבעתכם ביחד וצוחקים ביחד. אמא התקשתה לראות את זה ככה מאחר ולטענתה אני לא מציאותי. מצאתי את עצמי משתמש בהומור המיוחד שלמדתי ממך ומדוד דני עם השנים.
לא בכיתי מאז. 7 שנים, כמעט, לא בכיתי. הלכתי אפילו לרופאה שלי והתחננתי שתיתן לי משהו שאוכל לבכות אך זו הרגיעה אותי שזה יבוא מעצמו. אבל, הבכי לא הגיע.
למדתי עם הזמן מיהם החברים שלי ומי לא. עם הרבה ניתקתי את הקשר.
רק לפני שנה מסתם בדיקות דם שיגרתיות גיליתי שיש לי את המחלה הארורה. הסרטן. בערמונית. בימים הראשונים כמה הייתה חסר לי: ההלם, האלם, האבל הפרטי האישי שלי. ניסיתי לחשוב איך הייתה מתמודד ואיך היית מייעץ או רץ איתי לכל הבדיקות. או שמא הייתה דופק על השולחן בזעם, למרות השלווה ששידרת כל הזמן, למה לבן שלי זה קורה. כבר חודשיים וקצת אני עם טיפול הורמונלי ועוד 3 שבועות וחצי אני אמור להתחיל בהקרנות. בין לבין, לצערי הרב, אמא מלווה אותי לכל הבדיקות שעשיתי: MRI, ביופסיה - שביום שנכנסתי לעשות את הביופסיה ממש התפרקה בבכי שבמרחק נגיעה עמד אריק שהיה צריך להרחיק אותה ממני בכדי שלא אתפרק גם כן - ועוד מעט ההקרנות.......
מאז לכתך בטרם עת, אני עולה לקבר של סבתא לבד. הולך את ההליכה משער בית העלמין לקבר שלה וחזרה. משום מה אני מוצא את הנר הנשמה שאני מדליק על קברה של סבתא שהוא נשאר באותו מקום ושהוא התכלה עד הסוף. מבחינתי זהו סימן משמיים, סימן ממכם, שאתם מלווים אותי לכל אורך הדרך.
יש פעמים שאני לא רואה את דמותה של סבתא אבל מרגיש את נוכחותה. יש פעמים שאני מרגיש את נוכחותך ולא רואה את דמותך. אני מנחם את עצמי שאתם מלווים אותי ובדרכם אתם אומרים לי שאתם אוהבים אותי.
אמא ואני עולים ביחד ובנפרד מיהודית, ונלך ביחד ובנפרד ממנה לבית הכנסת. כבר לא אכפת לנו ממנה.
מאז לכתך בטרם עת, אני עולה לקבר של סבתא לבד. הולך את ההליכה משער בית העלמין לקבר שלה וחזרה. משום מה אני מוצא את הנר הנשמה שאני מדליק על קברה של סבתא שהוא נשאר באותו מקום ושהוא התכלה עד הסוף. מבחינתי זהו סימן משמיים, סימן ממכם, שאתם מלווים אותי לכל אורך הדרך.
יש פעמים שאני לא רואה את דמותה של סבתא אבל מרגיש את נוכחותה. יש פעמים שאני מרגיש את נוכחותך ולא רואה את דמותך. אני מנחם את עצמי שאתם מלווים אותי ובדרכם אתם אומרים לי שאתם אוהבים אותי.
אמא ואני עולים ביחד ובנפרד מיהודית, ונלך ביחד ובנפרד ממנה לבית הכנסת. כבר לא אכפת לנו ממנה.
בצער אני אומר את זה. צער רב.
לפני כשנתיים וחצי, לערך, היינו אמא ואני באירוע של חתונתה של הנכדה של דודה רותי. שם פגשנו בחברים שלך שלא הכרתי אותם, בכלל. אחד מהם אמר לי משפט שעשה לי צביטה בלב עד כדי כאב: "ישראל, אתה מתחיל להיות דומה לאביך ז"ל". עשיתי לו סימן שלא יחזור על זה שוב, מחשש שאמא תשמע את זה. אני לא אשקר ולא אכחיש שהתמלאתי בגאווה שאחרי מותך בטרם עת אני מתחיל לקבל את תווי פנייך.
אבא, כשאמרו לי שמשפחות מתפרקות עם פטירת ההורים התקשתי להאמין. משום שתמיד אתה ודוד דני הייתם מודל חיקוי איך ידעתם לשמור על קשר רציף ביניכם, אחת לעשרה ימים.
כן, אבא, אתה חסר לי ביומיום. חסר לי אוזן הקשבת שלך. חסרות לי השיחות בינינו. חסר לי המבט שלך שהיה נישא כשהייתי נכנס הביתה כאילו הייתי מביא אור לבית.
אבא, כשאמרו לי שמשפחות מתפרקות עם פטירת ההורים התקשתי להאמין. משום שתמיד אתה ודוד דני הייתם מודל חיקוי איך ידעתם לשמור על קשר רציף ביניכם, אחת לעשרה ימים.
כן, אבא, אתה חסר לי ביומיום. חסר לי אוזן הקשבת שלך. חסרות לי השיחות בינינו. חסר לי המבט שלך שהיה נישא כשהייתי נכנס הביתה כאילו הייתי מביא אור לבית.
אבא, רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך תמיד.
אומנם לקחתי את תווי הפנים של אמא אך פתאום הבחנתי שלקחתי את האישיות שלך במידה מסויימת. אמירת הדברים עם חיוך מסויים, עם הומור מסויים. האופן העברת הדברים שאתה וסבתא הייתם מעבירים.
אבא, אתה חסר.
אבא, אתה חסר.
תגובות