איפה הגאווה? איפה הסובלנות והסבלנות?

מודה באשמה:

העיר בת ים לעולם תישאר שמרנית על גבול הדתיות.

היום אני מבין את חבריי וחברותיי לקהילה הגאה שגדלו בעיר וברחו לעיר הגדולה כי לא מצאו את עצמם בעיר בת ים. אולי, יש חוף ים מהמם. העיר במרחק נגיעה מהעיר הגדולה, תל אביב יפו. אבל, כל ראשי העיר שהיו עד כה, כולל הנוכחי, לא ידעו לשמר את האוכלוסיה הצעירה והעדיפו את האוכלוסיה המבוגרת והאוכלוסיה הדתית.

אין לי שום דבר וחצי דבר כנגד התושבים הדתיים, על כל סוגיו, כל אחד ואחת שיחיו בדלת אמותיהם כפי שהם רוצים, כל עוד לא יכפו את אורח החיים שלהם על האחרים.

בזמנו, כשניסיתי לעורר את שרידי הקהילה הגאה בעיר להתאחד ולהקים מטה של הקהילה הגאה אף אחד ואחת לא הצטרף. (סליחה שאני נוקט בלשון זכר, אבל זה מתייחס לשני המינים). ראש העיר לשעבר, לחיאני, אף גיחך בפניי על ההצעה למנות יועץ לראש העיר לענייני הקהילה ללא תשלום - גם שקל אחד בשנה, זה היה עוזר - כמו בעיר תל אביב. אף התראיינתי למקומונים בעיר בכדי לעורר את הקהילה הגאה בסיכון רב שמא יבולע לי זה לא עזר: הכתבים שראיינו אותי נעלמו ונאלמו דום כהרף עין ואני נותרתי עם גידופים וקללות. אחד ממועמדים לראשות העיר אף הציע לי לשלב אותי ברשימתו וכהרף עין הסתייג מההצעה כי לא עמד בשצף קצף של חברי סיעתו המדומים שלא יעשה זאת כי לא היה להם נוח עם מועמד גיי. היה גם עורך דין צעיר, OUT OF THE BLUE, שלטענתו הוא תושב בת ים וניסה לעלות על הגל שייצרתי עד אז, בבחירות לרשויות המקומיות, להיכנס למועצת העיר ללא שיוך פוליטי. כשהתברר לי שאין אף גורם פוליטי מובהק שעומד מאחוריו אלא גורמים בעלי השפעה בעיר נגד הקהילה בעיר ידעתי ליידע ולצעוק לקהל הרחב שהוא לא מייצג אלא רק את עצמו. הוא נעלם כהרף עין כפי שהוא הופיע.

מאז, הורדתי פרופיל. 

אני לא מתחרט שניסיתי. לפחות אני יודע שניסיתי.

ראש העיר הנוכחי, צביקה ברוט, שבסיבוב השני נאלצתי לבחור - משום שהתאכזבתי נורא מראש העיר הקודם (בכר) שהיה ראש עיר בובה של קודמו (לחיאני) - איכזב מאוד. אף קראתי לו לשתף איתי פעולה בנושא טיפול בקהילה הגאה אך כמו קודמיו לא טרח להיענות להצעותיי.

החודש - יוני 2019 - אנחנו מציינים את חודש הגאווה והסובלנות. איפה הגאווה? איפה הסובלנות והסבלנות? אין סבלנות ואין סובלנות בין הסטרייטים אז אנחנו מחפשים סבלנות וסובלנות כלפיי הקהילה הגאה? הפוליטיקאים, באשר הם, כל פעם צצים כאורחי אורח במצעדים מתחבקים עם אנשי הקהילה מבטיחים הבטחות שאין להם כיסוי ונעלמים כפי שהופיעו.

בעבר, בתחילת דרכי, האושמתי על ידי גורמים מתוך הקהילה הגאה שאני לא יכול לנחות OUT OF THE BLUE ולהטיף מוסר בעוד שהם פעלו וצמחו מתוך השטח. כשהטחתי בפניהם שהם לא מאפשרים לאחרים להצטרף ולפעול כי הם סימנו את הטאריטוריה שזו שלהם, בכאילו, ולא היו מעוניינים לשמוע דעות אחרות. חסמו אותי בכל דרך אפשרית.

אני לא בוכה בכלל. אני יודע שניסיתי בכל דרך אפשרית.

יש לי הערכה עמוקה כלפיי ראש העיר של רמת גן, כרמל שאמה הכהן, שלפחות קיים מצעד גאווה בעירו, למורת רוחם של התושבים הדתיים בעיר. ראש העיר כרמל שאמה הכהן נבחר באותן בחירות מקומיות, סיבוב שני, כמו שצביקה ברוט - ראש העיר בת ים - נבחר. רק ששאמה הכהן אינו חובש כיפה כמו צביקה ברוט. רק ששאמה הכהן בטוח בעצמו ובמי שהוא בעוד שברוט אינו בטוח בעצמו ובמי שהוא.

נכון, אין לי הערכה וכבוד למנהיגים חלשים, חסרי עמוד שדרה.

נכון, גם אני חוטא בחטא החוסר סבלנות והסובלנות כלפיי מי שחוטא כבחטא היוהרה והחוסר סבלנות והסובלנות כלפיי ועל מי שאני.