הבטחתם יונה / עלה של זית / הבטחתם

בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" סוקרת את ההיסטוריה ואת המנהיגים שעמדו בצמתי החלטות הרות גורל שכמעט גררו למלחמות ולהקצנות הרות גורל.

עכשו אחרי הבחירות שהתקיימו במדינת ישראל ללא ספק שבנימין נתניהו הולך להיות ראש ממשלה בפעם השישית. כשהוא מנהל את משא ומתן הקואליציוני אני מבקש להפנות את הבלוג הזה אליו ולשאר מנהיגי המפלגות שיקראו ויפנימו את הציטוט שאני מביא כאן מתוך סיפרה. הציטוט מאוד חזק.


"בפאוויה, בקרב המפורסם, נשבה מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, וזכה לאלמוות בספרי הציטטות באמרתו: " הכל אבוד מלבד הכבוד".

המנהיגים ומשפיעי דעות של היום משולים לאפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם. הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים. הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו. לא אכפת להם מה קורה לנשמה. הם הפכו את הכנסייה (קרי: המדינה) לבית בושת. זונה היושבת על כיסאו של שלמה המלך וקורצת את העוברים ושבים. מי שיכול לשלם נכנס ועושה כחפצו, אבל מי ששואף לטוב נזרק החוצה. וכך, כנסייה שזנתה, גילית את חרפתך לנגד עיני העולם כולו ונשמת אפך המורעלת עולה לשמי השמים.

הסכנה החמורה ביותר הנשקפת למנהיג כלשהו טמונה בעובדה כי בהיותו מוקף חנפנים אין הוא שומע לעולם את האמת על עצמו ובסופו של דבר איננו רוצה לשמוע אותה.

במצבה הנוכחי מוטלת המדינה על הקרקע כמו עליו המתים של עץ בחורף. מתי שררה בקרב בני האדם מידה רבה שח הזנחה ובוז רב יותר מכל הקדוש כלפי הסקרמנטים וכלפיי מצוות הקודש? מתי היו דתנו ואמונתנו ללעג רב יותר, מצד המעמדות הנמוכים ביותר אפילו? מתי, למרבה הצער, היה קרע איום יותר במדינה?מתי הייתה המלחמה מסוכנת יותר, מתי היה האויב חזק יותר, מתי היו הצבאות אכזריים יותר?

הטיעון המפתה של הריאל פוליטיקל, כפי שהראתה ההיסטוריה לעיתים קרובות, יש לו תוצאה טבעית: בתהליך השגת העוצמה ננקטים אמצעים המשחיתים את הנוקט בהם או הופכים אותו לברוטאלי ואז הוא מתעורר לגלות כי העוצמה נרכשה במחיר אבדנם של המידה הטובה או של המטרה המוסרית.

כפי שאמר ברנרד הקדוש לנוצרים: " אלה השקועים בחטא אינם יכולים עוד לחוש בסירחון מעשיהם הרעים". השם הרע שיצא לישראל היה לשיחה בפי העולם כולו. אם עומדים אנו להשיב אל אמונתנו את האויבים ואת מי שנתפקרו, חשוב יותר לשקם את המוסריות ההרוסה ולהשיבה לדרך הישר את המסורתית מאשר לטאטא בספינותינו.

זוהי פנייה אחרונה למנהיגים שלנו לפני שיקרה משהו: שלוש עמדותיהם הבולטות - עיוורון כלפי התרעומת המתפשטת בקרב עמנו, מתן בכורה להאדרת שמם, אשליה כי מעמדם הבלתי פגיע - הם היבטים הקבועים של האיוולת."

"אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות
הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב
הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב
וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש
רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות
אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.


הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש
גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות
ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש
אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש

הבטחתם יונה..."