זה אני

ביום שבת עברתי על אלבום התמונות שלי. (הוא לא כזה גדול). ראיתי בתמונות ילד קטן ושמנמן עם עיניים עצובות. ישנן תמונות בבגרותי שרואים שממש אילצו אותי להצטלם. נשארתי עם השאלות: מה קרה באותה תקופה? מה גרם לי להצטלם עם עיניים עצובות גם כשאני בין בני משפחה שלי במעגל הראשון? ריבונו של עולם, מה הם שם? למה? אני מפחד אפילו לשאול את אמא שלי על זה כי בטוח שאתקל בהתנגדות מצידה לספר את מה שלא ידוע לי: היא לא תרצה לדבר על התקופה ההיא. אבי נפטר לפני עשור ואין לי את מי לשאול חוץ ממנה.  כמה שאני זוכר דברים ועוד מגיל 4 אני לא זוכר מה קרה בתוך המשפחה הגרעינית שלי. אני כן זוכר שאמא שלי עברה ניתוח טחורים ראשון בילדותי וגם לא הייתה אישה בריאה בנפשה - עברה התמוטטויות עצבים - חרדתית עד עצם היום הזה. חרדתית שמתבטאת בחשדנות כלפיי אחרים ומה הם יגידו ובגין זה לא לחשוף יותר מדי. בגלל האובר חרדתיות הזו היא רבה, ניתקה קשר עם כל העולם ואחותו בזמנו. עד היום היא מסרבת לשתף בקושי שלה עם אחרים, לטענתה היא לא מחפשת צומי: מעדיפה להישאר עם הקושי האישי שלה בינה לבין עצמה. אני זוכר סיפורים שפטירתה של סבתי - אמא של אמי - נפטרה מס

אחרי ימים ללא כתיבה  חזרתי לכתוב שוב. אני לא יכול לתאר במילים את ההרגשה הזאת שהרגשתי ללא כתיבה. גם לא בטוח שאני יובן כראוי. ********************* יש בי פחד לא מוסבר ש...... אני יישכח, אני אשאר לבד, הרי לכל אחד מאיתנו יש את החבילה שלו ולא בא לו לשתף את האחר. Hello, anybody home? ********************* אתם יודעים מה זה להיות כותב/ת? בואו אני אספר לכם כמה סודות. להיות כותב זה להיות חבר ואז אומן אבל בשקט לא מוערך כאילו לא קיים. אין לנו קול שגורס לייקים או מצחיקים כמו המצב של הדור שלנו. פשוט אנשים לא פשוטים מזוכיסטים שאוהבים לחפור בפצעים של עצמם לחטט בתוך הזיכרונות להרגיש הכול ברגע כל פעם מחדש כדי לשתף ולהראות לאנשים שאפשר להרגיש ביחד ולא לבד להיות כותב זה להיות הפסיכולוג של כולם אבל האחרון שיכול לייעץ לעצמך זה אתה. כולם מצפים ממך לתשובות נדושות ולהיות האדם ״הכותב״ שאתה. כמו לראות את העולם בצורה אחת וכולם רואים אחרת זה לחשוב 24/7 על רגשות ועל מה שלא מחבק אותך בלילות יותר על מה שלא הצליח ולמה על הסקס והדייט הראשון להיזכר בכל הדברים הקטנים שאף אחד לא זוכר חוץ ממך ועדיין להוציא מזה אגם של מילים

תובנה: כמו כל אדם גם אני מחפש צומי.  מי לא רוצה צומי? מי לא רוצה שיתייחסו אליו? מי לא רוצה שיחמיאו לו? שהוא נראה טוב. על הלוק שלו. על המשקפיים החדשות. על הזקנקן שלו. שנראה צעיר לגילו. שירד במשקל. במאמר שפירסם יואב ברנזון משנת 2008 בנושא "מהי התמכרות לתשומת לב?" הוא מתייחס ל מה קורה לאנשים שמכורים לתשומת לב, מהיכן זה נובע ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת?  אינטרסנטיות, שעמום ואגו.  אנשים אינטרסנטיים, משועממים או אגואיסטיים הם  אנשים שתמיד זקוקים ומכורים לתשומת לב מאחרים. הם יהיו מוכנים להשיג את אותה תשומת לב בכל דרך ובכל אמצעי, אפילו במחיר של פגיעה בעצמם. צורך בתשומת לב הוא צורך מזיק והרסני, כי הוא צורך ריקני, חלול, חסר משמעות ומחליש. זו הסיבה מדוע אנשים שמכורים לתשומת לב הם אנשים מדוכאים, שליליים, לא מרוצים ולא מסופקים לעולם - כי זה בלתי אפשרי להגיע לסיפוק ואושר מתשומת לב חיצונית, יהא גודלה ועוצמתה אשר תהא.  לעומת זאת ישנו מאמר מיום 15 בפברואר 2022 שנכתב על ידי אופיר ברנשטם בנושא " למה תשומת לב חשובה וכיצד לשפר ולהעצים אותה?"  תשומת לב היא היכולת שלנו לבחור ולהתרכז במי

לא ביקשתי להיות קורבן אונס. לא ביקשתי להיות מוחרם כיתתי - שכבתי. ולא זו המצאה, גחמה, שלי רק בכדי לקבל צומי. לא ביקשתי להיות חולה בסרטן הערמונית שבגינה טופלתי ב - 38 הקרנות יומיות.........וכן, החלמתי. לא ביקשתי לעבור תאונת עבודה שבה ריסקתי את יד שמאל עם ניתוח של 4 וחצי שעות. מרוב המקרים הללו יצאתי מחוזק, עם תעצומות נפש גדולות שאני לא יודע אם היו לי אם לא הייתי עובר את האונס, חרם כיתתי - שכבתי ואת מחלת סרטן הערמונית.  אני יכול ש - 3 מהאנסים שלי כבר לא בחיים, הרביעי - למיטב ידיעתי - נכנס ויוצא מהכלא והחמישי סולק מהמשטרה בגלל התנהגות לא נאותה - מבחינתי חמשת האנסים קיבלו את עונשם (אמרו לכם לא להתעסק עם יהודי ממוצא טורקי שהוא רוחני). וגם לא אכפת לי מה קורה עם שאר בני כיתתי. ************************* כל בוקר הוא בריאת עולם קטנה. העולם עושה ריסטרט, השמש חוזרת לעוד יום עבודה, והזדמנויות חדשות ומדהימות זורחות איתה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תקופות שהן לילות, אבל לכל אחד מאיתנו יגיע בוקר של התחלה חדשה. אף פעם אל תשכחו את זה. אז תעזו, תחלמו, תנסו דברים חדשים. כשאתם קמים בבוקר תגידו תודה על כל טעות של

הריני כאן.... שוב. בימים האחרונים לא כתבתי כי התחרבשתי ביני לבין עצמי. הייתי כמו אריה בתוך כלוב. הלקתי את עצמי. בכיתי בכי מר עד השמיים, בוכה גם עכשו. פאקינג 30 שנה עבדתי ובשנה האחרונה לא עובד בגלל תאונת עבודה שבגינה יש לי פוסט טראומה. יש כאלה שמפנים אותי לכל מיני סדנאות כשבסך הכל אני מבקש יחס אישי של אחד על אחד, חיבוק, אוזן קשבת לא סדנאות המוניות. מי שמכיר אותי, מי שמקשיב לסיפור חיי והאונס שעברתי ואיך התמודדתי טוב מאוד עם זה מזכיר לי שאני חזק ומסוגל להתמודד עם כל דבר. ישנם רגעים שאני פשוט נשבר ושאני זקוק לנוכחות של חבר רק שיישב לידי וישתוק, שיקשיב לשתיקה הרועמת שלי. למה אני לא מרגיש חזק כל כך? למה אני מרגיש שעל כל דבר אני צריך להילחם על מה שמגיע לי? אין לי סבלנות כבר........ היא פוקעת......... גם לסבלנות יש סוף. *************************** שכל אחד יחיה את חייו איך שהוא רואה לנכון. ושלא יגיד לאחר איך לחיות. אתה רוצה לשמור שבת? תשמור אתה. אתה רוצה להיות בסדנא בנושא קלילות? תהנה מהסדנא. אתה הולך לסדנא ויפאסנה? יופי לך. אל תכריח אף אחד בנושא. מה שעושה לך טוב זה לא אומר שלאחר זה יעשה טוב. נ

איפה אנחנו? מדוע מדברים רק על הנשים קורבנות לאונס וקורבנות לאונס מילולי? מדוע לא מדברים גם על גברים שנהפכו לקורבנות לאונס? רק בגלל שגברים מפחדים להיחשף, לדבר, לספר? נותנים במה טלוויזיונית לנשים שעברו אלימות פיזית לא נותנים במה טלוויזיונית לגברים אלימות פיזית. נותנים במה טלוויזיונית לסרטן השד, לסרטן הרחם, לסרטן השחלות אבל לא נותנים במה טלוויזיונית לסרטן הערמונית. גבר שעבר אונס ו / או חלה בסרטן הערמונית זה לא מספיק אייטם!!!!!! כשאני התנדבתי להיחשף כקורבן אונס קבוצתי וחרם כיתתי - שכבתי וכחולה סרטן ערמונית - כי רציתי לעודד מודעות ולתת חוזק וחוסן לגברים אחרים - אף גורם שפניתי אליו לא טרח לחזור אליו, כולל "גלית ואילנית" ו - "חדשות הבוקר עם ניב רסקין" ו - "גלית ויואב". בושה לתוכניות הרדודות הללו. גם ערוץ 13 וגם "כאן" לא חסר להם סירובים. ו...........אני לא מחפש פירסום. יהיו כאלה שיקומו עליי ויגידו שלא כל הגברים רוצים להיחשף, לדבר כי הם מפחדים שזה יפגע להם באגו הפרטי שלהם. אני מסכים ללא ספק. לי לקח 12 שנה לדבר על האונס הקבוצתי ועל החרם הכיתתי - שכבתי שעבר

ישו אומרים הלך על המים אדם ראה איך מתחילים חיים משה פתח את הים לשניים ודיבר עם אלוהים אברהם היה אבינו ליחזקאל היה חזון ורחב לא תאמינו בין השאר מכרה מזון כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם שמשון הרג אריה בידיים ליוסף היה חלום דוד היה יפה עיניים לוט שתה כמו לוט בסדום איזה חכם היה קהלת מתושלח חי בלי הפסקה נח היה תמים כמו ילד הגר הייתה אישה מוכה כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם ישו אומרים הלך על המים אדם ראה איך מתחילים חיים משה פתח את הים לשניים ודיבר עם אלוהים לקנא פשוט לקנא לא באמת ולחשוב שכל הקדושים האלה שם למעלה למעלה נפגשים ברקיע השביעי לילה לילה פותחים שולחן ושותים כוס יין משובח ולא מפסיקים להיזכר בגעגועים כמה טוב היה אז בתנ"ך כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם.  (מילים:  יהונתן גפן  ו יוסי בנאי ) *************************** תגידו.............. איפה אני באמת בכל הסיפור הזה? איפה הנפש שלי? האם גם לי לא מותר להישבר מדי פעם בפעם? איך זה שאתם לא רואים, סופרים אותי כאד

אומנם הושבעה אתמול ממשלת נתניהו השישית, אומנם הושבעה ממשלת ה - 37 של מדינת ישראל, אומנם זו ממשלה פנדמליסטית חשוכה מאוד, אין זה אומר שמותר לכם.ן להגיד לי מה לפרסם ברשתות החברתיות שלי, איך לחיות את חיי (תחזור לארון ואל תצא משם), רק בגלל שאתם.ן בצד של הממשלה ו/או נמצאים בקשר דם איתי ו/או לא אוהבים את השיוך המגדרי שלי. אל תשכחו: כמו שאני לא אומר לכם.ן איך לחיות את חייכם וכמו שאני לא מנסה לשנות אותכם.ן אל תנסו כי מהר מאוד תמצאו את עצמכם.ן מחוץ לחיי וחסומים.ות לשארית חייכם. אל תנסו אותי הפעם כי אני רציני מאוד. *************************** אני לא מושלם. אני לא הכי יפה בעולם. יש לי את הפאקים שלי כמו לכולם.ן (לא צריך שתזכירו לי את זה בכל רגע נתון ונתון). אני מאושר!!!!! ונכון אני מקטר לפעמים בהגזמה (מי לא????) כל בוקר אני קם ואני מברך את בורא עולם שהחזיר את נשמתי לאפי. אני מעריך כל רגע ורגע במהלך היום שלי. אז............. אל תנסו לשנות אותי, אל תנסו לשכנע אותי ללכת לבית הכנסת רק בגלל שאתם הולכים ואתם רוצים שאני אחזיק את השמוק שלכם, ר ק בגלל שאתם רוצים לקבל את הכבוד שלא מגיע לכם (מה עש

מאז יום חמישי האחרון בצהריים לא יצאתי מהבית. בגלל מזג האוויר הגשום. אפילו לצאת לטיפולי הפיזיותרפיה לא הלכתי אתמול בבוקר. וגם לשיחה עם הפסיכולוג שלי. הפחד, הטראומה מיום תאונת עבודה חזרו אליי בפלאשבקים. הרבה אנשים לא יבינו את זה. גם אמא שלי לא מבינה את זה: היא רוצה שאבוא לבקר אותה מצד אחד ומפחדת שאני אתקרר מצד שני והיא לא רוצה את זה על מצפונה. מה גם שאני יודע שאני צריך להילחם בפחד ובטראומה. כשאין לך סביבה תומכת אז למה אפשר לצפות? משוגע שיוצא מהבית במזג אוויר גשום. אפילו פצ'וצ'ו צמוד אליי כל הזמן מהפחד: מבחינתי, אני נהנה מהשהייה בבית כשבחוץ גשם. ************************* ממש "אוהב" אנשים שלא דיברו איתי כל השנה, ופתאום נזכרים.............  להתקשר אליי. מה נראה לכם? שאני אדבר איתכם פתאום OUT OF THE BLUE? איפה אתם הייתם שנה שלמה כשהייתי צריך אותכם? אבל באמת הייתי צריך אותכם? יאללה, תגזגזו. לא בא לי וגם לא מתאים לי לעשות לכם נעימי בגב או להקשיב לכם ולצרות שלכם כשלא הייתם שם בשבילי. לשמור על קשר אתם לא יודעים. שניים שעבדו איתי בעבר החליטו אתמול להתקשר אליי כביכול להגיד שיש מל

פצ'וצ'ו יישן ואוכל כרגיל וגם עושה את צרכיו. אחרי החיסון. הפתיע אותי שגם הלך לישון אתמול במנשא שלו שנמצא בחדר השינה שלי. כשראיתי אותו יישן שם גם אני הלכתי לישון. באיזה שהוא שלב התעוררתי עם צורך לקום לשירותים ומצאתי אותו יישן לצידי - בצד ימין שלי - וישנו כפיות. היה לי קשה לקום אבל הוא כבר התעורר. קמתי איכשהוא, התפנתי ומיהרתי לתת לו לאכול.  כל הזמן נזכרתי איך הוא ישן במנשא בכייף שלו. בדרך כלל הוא לא אוהב להכנס לשם כי זה נתן לו אסוציאציות שאני מוציא אותו מהטרטוריה שלו כשהפעם הוא הרגיש בטוח שאנחנו לא יוצאים מהבית. גם אהבתי נורא לישון איתו כפיות, כשהוא יישן על השמיכות - שמיכת פוך ועוד שתי שמיכות חמות מעל - היה לו חם מהשמיכות וגם מחום הגוף שלי. גם הלילות האחרונים מאוד קרים. אני הכי אוהב את זה שפצ'וצ'ו יישן איתי לא רק בגלל חום הגוף שלו אלא בגלל שאני רגוע שהוא לידי. ********************** חזרתי לשים את העגיל באוזן שמאל. (על אפם וחמתם של השכנים "החוזרים בתשובה" שלי"). אתמול היה לי בדיקת צפיפות עצם שיגרתית באסותא ראשון לציון כשסיימתי רצתי לעשות עוד חור באוזן וגם החז

אתמול בבוקר פצ'וצ'ו חוסן בחיסון מרובע השנתי. אבא שלו, כלומר אני, לא הצליח לישון כל כך טוב לילה קודם כי: תהיתי איך אני אצליח להכניס אותו למנשא ביד אחד וגם איך הוא יגיב כשנגיע לוטרינר למרות שדיברתי איתו הרבה והסברתי לו שאנחנו נוסעים לקבל חיסון. לבסוף הצלחתי להכניס אותו למנשא למרות התנגדות רפה מצידו. אצל הוטרינר שלו הוא היה קצת מפוחד למרות שנתתי לו להבין שאני לידו. בנסיעה לוטרינר שהוא בדרום העיר ובחזרה עשיתי במוניות ולא באוטובוס הוא היה מפוחד ולכן הוא יילל למרות שהאצבעות של היד הבריאה היו מעבר למחסום. כשחזרנו הביתה פתחתי את המנשא במהירות ונתתי לו להסתובב בבית על מנת לתת לו להבין שחזרנו לטריטוריה שלו ושלי גם טרחתי לתת לו אוכל שאכל אותה בשתי נגלות. ואז הלך לישון. הוא יישן עד עכשו. אני יודע שהוא חייב לישון ולהירגע ולכן אני נותן לו את הזמן. גם משתדל להרעיף עליו הרבה אהבה ובמיוחד לא לגעת בו במקום של הזריקה. עד מחר בבוקר הוא יתאושש, זה בטוח. אחרי 9 שנים שאנחנו ביחד למדנו להכיר אחד את השני. מי שלא מגדל חתול בכלל וחתול סיאמי בפרט לא יבין בכלל על מה מדובר ומהי אהבת חתול. ******************

גילוי נאות 1: בימים האחרונים אני עובד על עצמי. לא עובד במובן של המילה, שהרי אני עדיין לא מסוגל אפילו, אלא מנתח את עצמי ואת מה שעברתי עד כה ועברתי לא מעט ואני יכול להגיד שאני גאה בעצמי. בעברי השתדלתי להבין, להרגיש לעודד אחרים. להתחשב באחרים בכדי להתקרב אליהם חברתית. היום: אני מתעסק אך ורק בעצמי. מתחשב אך ורק באנשים שיקרים ללבי. אני יודע שזה קשה לאחרים להבין מהו השינוי הפתאומי שאני עובר? היו כאלה שנפגעו וניתקו איתי את הקשר, כנראה הם לא רוצים שאני אעבור את תהליך שינוי אישיות. תכלס לא אכפת לי בכלל מזה.  במוקדם או במאוחר זה היה קורה. הכוונה לתהליך האישי. אני מחדד אצלי כל הזמן  שאני חייב לראות את חצי הכוס המלאה. לשמור על אופטימיות. ************************ גילוי נאות 2: מי שהספיק לעבוד איתי הספיק להבין את זה. אני חולה סדר וניקיון ולא מתבייש בזה. זה אני. אנשי מקצוע ינתחו את זה שזה בגלל מה שעברתי בילדותי בגיל 9. אני מסכים עם הניתוח הזה. יהיו והיו כאלה שניסו לשנות אותי על כך. תבינו: קשה לשנות אותי בקטע הזה. לא בגלל שזו עמדת הנוחות שלי אלא בגלל שזה אני. אני אוהב סדר וניקיון בבית, ביצוגיות שלי וב

אני מוצא את עצמי נרגש לקראת מחר. יש לי וועדה רפואית - כירוגיה אורטופדיה של ביטוח לאומי בשעה 12:00 בצהריים בסניף החדש בבת ים, טוב שזה לא ביפו מאחורי האצטדיון בלומפיד. זו וועדה שנייה לגבי המשך הנכות של יד שמאל המרוסקת. כמובן שאני הולך לשם בליווי של העו"ד שלי. מצד שני, עליי להרגע בכדי להתנהג בהכי טבעיות בוועדה. הרי בתכלס מצב של היד היא נכה וזו עובדה. מה גם לאור חוות הדעת של הפסיכולוג הפרטי שלי על סמך ההכרות המקצועית שלו איתי מגיל 14 אכן מצבי הנפשי לא טוב בעליל: מתברר שתאונת העבודה עוררה אצלי מכלול נושאים רגשיים מהעבר - האונס בגיל 9 והטראומה מהמקרה, מצבה הנפשי של אמי שהייתי צריך להיות ילד הורה שלה, פטירתו הפתאומית של אבי. אני עצמי הצהרתי שאני מתקשר עם הסביבה, עירני, ללא מחשבות אובדניות, הניסיון להיות בעל שליטה - שכל אלו קיבלו תוקף על ידי הפסיכיאטר והפסיכולוג. לאחרונה, אני מעביר את הזמן בניתוח פסיכולוגי של עצמי, כל אדם מכיר את עצמו הכי טוב. לצערי הרב, שני השכנים שלי - שניהם חזרו בתשובה כשאחד מהם (ע') טרח לריב איתי ביום כיפור ומאז אנחנו לא מדברים - מנסים, ניסו, בצורה אובססיבית לחדור