זה אני

שוב עוד שנה עברה עוד פעם יום הולדת כמו בכל שנה שוב פעם עוד תקופה חלפה כבר לא צעיר מבטיח כמו בהתחלה הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן לעצור את הזמן ולא להזדקן שוב משנים קידומת עוד פעם יום הולדת ממש לא חגיגה עוד פעם עוד שנה עברה עוד שנה חלפה אתה מי שהיה הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן לעצור את הזמן ולא להזדקן שוב עוד שנה עברה עוד פעם יום הולדת כמו בכל שנה **************** עברה לה עוד שנה........ ואני מוצא את עצמי מתאם יחד עם אמי את נושא יום האזכרה לפטירתו של אבי. ככל שהזמן עובר לו אני יותר ויותר למד שהגעגועים לא פוסקים. אנחנו החיים נשארים ושואלים את אותה שאלה: למה? למה הוא לא הקשיב לי? אני זוכר את דמותו של אבי ז"ל טוב מאוד. הוא חסר לי מאוד, הן כהורה והן כחבר הן כיועץ. מתגעגע לשיחות שבינינו שהיינו יושבים שעות על גבי שעות מחסלים 3/4 ספלי קפה שחור. אני שואל את עצמי: מה היה אומר על מקרה כזה, על מקרה אחר, על הקידום שקיבלתי? לבטח היה מתרגש, היה מברך אותי עם שתי ידיו על ראשי.  גם השנה בחגי תשרי הוא יהיה חסר לי, במיוחד בערב צום יום כיפור שהיינו מבקשים סליחה ומחילה אחד מהשני, מתחבקים ומתנשקים אחד עם

למילים ולמעשים שלך יש השלכות, אנשים שופכים רעל מסביבם ולא מבינים עד כמה הנזק הזה עצום. זה סיפור על ילדה מאוד חכמה יפה ומוכשרת, דעתנית שלא חששה לומר מה היא חושבת, היא היתה ילדה מאוד מאושרת, עד שיום אחד היא פגשה את מי שהפכה אותה להיות אחרת. היא זרקה לה בהתחלה מילה פה ומילה שם, טיפטפה את הרעל שלה כמו שרק היא יודעת, כולם ראו את זה ושתקו, היו אפילו כאלה שזה מאוד הצחיק אותם, אף אחד לא עצר אותה. ומה שזה עשה למכשפה ההיא זה העצים אותה, היא הרגישה בעננים, זה מה שגרם לה לעשות עוד ועוד מעשים שירסקו את הביטחון העצמי של הילדה ההיא. לאט לאט היא התחילה לאבד עניין בחיים, הסתגרה בתוך עצמה, התנתקה מהסביבה. והמכשפה עברה למישהו אחר וכך הסיפור חזר על עצמו , אבל אצל מישהו אחר. אל תתנו יד לתופעה המכוערת הזאת, תעשו לזה סוף, למילים ולמעשים שלכם יש השלכות, לפעמים זה יכול להיות קטלני, אנשים בלי מצפון לעולם לא יבינו זאת. ********************** אל תדון אדם עד שתגיע למקומו . אל תשפטו שום אדם במה שעובר עליו.. אל תשפטו!!!! נכון פשוט להגיד את זה? אז למה אנשים חושבים שמותר להם לשופט אחרים ולא מסתכלים על עצמם? זה טבעו של

בהתלבטות ובהתחבטות האם לכתוב, לדבר על הנושא..... שמא הדברים הללו שאני מעלה וכותב לא יבוא לי בהפוכה, כי זה עלול לבוא. מצד שני אני לא יכול שלא לכתוב רק בכדי לפרוק את אשר על ליבי. כי אם הרגשות שלי אני לא אפרוק אזי זה יבוא על חשבון הבריאות שלי. לא רוצה. כבר הייתי במקום הזה שם והרגשות שלא פרקתי אותם פגעו לי בבריאות שלי. אני יודע שאני צודק. המצפון שלי נקי. מצד שני כמה אפשר לספוג עלבונות, לספק הסברים, להיות פסיכולוג של אחרים? אם הצד השני לא יודע לפתור את התסביכים האישיים של עצמו אז מי כן יכול לפתור אותם? עד כמה אפשר לחיות בשקרים, רחמים עצמיים? דווקא בתקופה הזאת שיש מחסור במקומות עבודה ובכח אדם תעריכו את מה שיש. נראה לכם שאני אוותר על מקום העבודה שלי אחרי שהצלחתי להשיג את התפקיד שחלמתי עליו? נראה לכם שאני אוותר רק בגללך ובגלל הרחמים העצמיים שלך? בגלל שאת רוצה להתסיס את המחלקה שבה אני עובד? בגלל שאת רוצה שהמחלקה תתנהל על פי מצבי הרוח המשתנים שלך? תסתכלי על הצלחת שלך ולא על הצלחת של האחרים. שהרי את באת והתוודת  שאת עושה לי דווקא כי את רוצה לעצבן אותי ולהוציא אותי משלוות נפשי.   את לא חייבת להיות

בשנתיים וחצי האחרונות עבדתי על עצמי הרבה מאוד. אם עד לפני מספר שנים הייתי וחייתי עם רגשי נחיתות - שלא אוהבים אותי, שאני לא מקובל, שאני לא אוהב את עצמי מספיק - פעלתי וחייתי על פי אמות מידה של אחרים, עשיתי הכל רק בכדי לקבל חברויות של אנשים אחרים שבפועל אלה לא היו חברויות אמת אלא על פי אינטרסים אישיים פרופר. מאז שגיליתי כי חליתי במחלת הסרטן והחלמתי ממנה ובעצם קיבלתי את חיי בפעם השנייה שהרי יכולתי לוותר, להרים ידיים ולא לקבל את הטיפולים המתבקשים כנגד המחלה. עברתי עם עצמי תהליכים אישיים הבנתי מי כן אוהב אותי ומי לא. זה מצחיק כי לפני מספר ימים הרשת החברתית פייסבוק הזכירה לי איזה פוסט בכייני שהעלאתי לפני מספר שנים שבאתי בטרוניה כלפיי חבריי וחברותיי שהם לא אוהבים את עצמי. אחת החברות דאז כתבה לי שדווקא אוהבים אותי אבל אני חייב לאהוב את עצמי קודם כל, מודה ומתוודה שאז לא יכולתי להבין את זה אז. אז, נכון........ הייתי צריך לקבל מכה בכנף שהייתה מאוד קשה וכואבת בכדי להבין את מה שאני מבין עכשו. 1. קיבלתי את החיים בפעם השנייה. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי וכרגע הוא לא רוצה אותי לידו. הוא רוצה שאהיה בין החי

חשבתי שאני חזק עד אשר קיבלתי את ההזמנה לחתונה שלך. השארת לי אותה מתחת לדלת כי פחדת לדפוק ולתת לי אותה, בצדק. עברה שנה מאז שנפרדנו, הײית כל העולם שלי. הרחקתי אותך מהחברים המפגרים שלי, מהעולם החילוני שפחדת ממנו כל כך ונתתי לך לראות אותי, כמו שאני. בלי כל המועדונים והמסיבות, בלי הבנות והאלכוהול. התרחקתי מכולם. שיכנעת אותי ללכת בדרך שלך, ואם לומר את האמת.. חשבתי שנתחתן. חשבתי שתהיי האמא של הילדים שלי, שנגדל 5 ילדים או יותר ואת פיט. הפיטבול שלי. שתמיד אמרת שהוא דומה לי בגלל העיניים הכחולות שאז חשבתי שאהבת. ואז משהו בתוכי נשבר. ההורים שלך חשבו שאני לא מספיק טוב בשבילך. איפשהו הם צדקו. תמיד היית יותר מידי מושלמת בשבילי. אחרי 3 שנים שנלחמתי בכל העולם בשבילך, וויתרתי על עצמי, החלטת לוותר עלינו. אמרת שטעית, שאני לא מה שאת מחפשת. מצאת לך ילד טוב ירושלים שלומד באיזה ישיבה מפונפנת ומוצלחת, והתארסת. תמיד צחקתי איתך שבסוף אוציא לך טבעת. עכשיו אני שעה בוהה בהזמנה המזויינת על השולחן שלי, לכבוד המאורע הזמנתי טבעות בצל והמבורגר. *************** https://www.youtube.com/watch?v=-KrD4YniBsQ&t=22s

מוצא את עצמי הבוקר שוטף את חלק מהבית ביום החופשי שלי. בשבת הרביעית שלי. למרות שאני עייף גופנית ונפשית. כאילו אין מחר. כאילו אני לא ביום חופש מחר. גם כן. פשוט מנצל את מזג האוויר הנוראי שחם על מנת שהרצפה תתייבש במהירות. תכלס???? גם זה סוג של מנוחה. סוג של תרפיה. לשטוף את הבית. להוציא את כל הלכלוך שהצטבר שלו. רק לא לחשוב כמה זמן לא ניקיתי את הבית. ************** בתור אחד שדואג לטיפוח האישי שלו ובין היתר מורח קרם פנים וקרם הגנה בשנים האחרונות ממש לא מסוגל לעשות זאת מרוב שאני מתלונן על חום והזעת יתר. מצד שני, אני ממש מרגיש רע עם זה שאני לא מורח קרם הגנה כשאני יוצא לקניות או כשאני הולך רגלית בימי שבתות לאמא שלי. רק חובש כובע. ממש מפחד מהשמש. רק לחשוב שעד לפני 30 ומשהו שנה הייתי מטגן את עצמי לדעת מול השמש בחוף הים. היום לא מסוגל לסבול את המחשבה על כך: ללכת לים ולהטגן. רק מחפש את הצל ואפילו מתעצל לצאת מהבית מעצם המחשבה מהלחות הנוראית שבחוץ. ************** למרות הכל........... חי כאילו אין מחר.

כשהחשש מנקר לך שוב....... האם הסרטן חזר לשכון בגוף שלך שוב? האם הוא חזר לפעול ולתקוף שוב באותו מקום? עייפות היתר, הדודא לסוכרים, אין סימני דם בשתן, קושי בקיום יחסי אישות - מה זה בכלל???!!! שכחתי מתי עשיתי סקס, אלה רק סימנים ראשונים שאני מרגיש. לא בא לי להתחיל שוב את כל הבדיקות, את כל הריצות. אין לי את הכוחות. רק בבדיקות דם האחרונות הכל היה בסדר: רמות ה - PSA (הערמונית) בדם הייתה נמוכה מהנורמה שזה בסדר. התחלתי לקחת ברזל. הייתי אופטימי מאוד, שמח על התוצאות שהגוף שלי מגיב טוב, מתחיל להתאושש לחזור לעצמו. הקדוש ברוך הוא,  אני לא אדם מאמין, בבקשה, רק שלא יחזור על עצמו. רוצה להתרחק מכל הדבר הנוראי הזה. אולי, אני לא אמור לחיות בכלל. אני אמור למות. שהרי אנשים טובים לא אמורים לחיות בעולם הזה בכלל. אולי, אתה רוצה אותי לידך כי אתה רוצה לידך את הצדיקים ואת הטובים. אולי, אבא שלי ז"ל רוצה אותי לידו. ************ הִנְנִי כָּאן, כְּמוֹ אֶבֶן בַּגָּדֵר, /  כְּמוֹ סֶלַע, כְּמוֹ בְּאֵר /  אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר תָּמִיד חוֹזֵר, חוֹזֵר עַד סוֹף הַקַּיִץ /  אֵדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה, /  אֶת פֵּשֶׁר הַקּוֹלוֹ

זה עוד יום שישי נושם את האוויר האור והצל משחקים שוב תופסת השולחן ערוך תמונות ילדות על הקיר שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת והריח הזה ששורט לי את הלב מתגנב מתגנב ופותח דלתות אל אושר קטן אל אותו שיר ישן שעובר אצלנו במשך דורות מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש מה עוד אפשר כבר לבקש זה עוד יום שישי מרפסת ועיתון השמש כמו הדאגות לאט נמחקת מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון ושום סערה כבר לא תסתיר פה את השקט מתנות קטנות... **************** עכשיו, על קו החוף מול אלוהים כבר לא מעמידים פנים רוצים הכל מהתחלה כן עכשיו, השקט כבר נשמע קרוב כל מי שבא לי בא לי טוב כשאין תשובה לשאלה להשתולל כמו שיכור, הרי בסוף זה יעבור זה הלב שמתעורר מתחיל ללכת צעד צעד זה בא מבפנים אתה אומר לעשות לא לדבר זה לא כואב כשמשתנים איו חרטות על הרגלים ישנים ואם למשהו מגיע קצת יותר זה לך אל תוותר כמו עכשיו, עולה לראש וחם בפה אומרים בשלישיות תרגיש יפה זה לא יקרה אם לא נלך כן עכשיו מהר גבוה ורחוק תבין הכי פשוט הוא גם הכי ע

רציתי לכתוב פרק משמח אבל יצא לי פרק מלונכולי. רציתי לכתוב על דברים משמחים  אבל לא יוצא מה לעשות יש ימים כאלה. תבואו ותגידו לי: "יש לך כל הזמן ימים עצובים. אתה כותב על דברים מלונכולים כל הזמן" אולי כן, אולי לא, אולי למה לא. ********************* יש לי שטף דם פנימי מעל הברך ברגל שמאל כבר יותר מחצי שנה. בעצם........ מאז שהרופאה הכללית שלי הקודמת נתנה לי מדללי דם כשהרופאה הכללית הנוכחית הפסיקה לי את הנטילה ברגע שעברתי אליה. לא קיבלתי מכה בברך, אם זו השאלה. גם אם הייתי מקבל מכה שטף הדם היה עובר אחרי X זמן. כרגע הופנתי לכירוג מומחה בכלי דם כשיש לי תור בעוד 3 שבועות אליו. התסמין שמלחיץ אותי ביותר שבזמן האחרון זה שיש לי כאבים לאורך הירך שלפעמים המקור שלהם בא מכיוון המפשעה. יש ימים שמרוב שכואב לי אני יישן על הרגל שמאל בכדי להפעיל לחץ של הגוף על הירך וכך לנסות להרגיע את הכאב. וכשאני מתרומם ממצב ישיבה אני מרגיש לפעמים שתפוסה לי הרגל והגב התחתון. אני משתדל להחליף את הנעליים כשאני הולך לעבודה (בכל זאת עומד על הרגליים הרבה שעות) יום עם נעל כזאת ויום אחר עם נעל אחרת. ובכל זאת הכאב לא נעלם.

הגיע הזמן ש....... אתלה את דגל הגאווה במרפסת הבית שלי בנוסף לדגל ישראל. הגיע הזמן להפסיק להסתתר, להתבייש, להתנצל. גם לי מותר במדינת ישראל הדמוקרטית והאהובה עליי שבה שירתתי 3 שנות שירות סדיר וגם משלם מיסים כחוק לתלות את דגל הגאווה....... נכון, זה לא משנה אם אני גיי או סטרייט או טראנסג'דרי אני קודם כל בן אדם עם רגשות ומחשבות ובעל דעות. תפסיקו לשפוט אותי רק על סמך העדפותיי המיניות. אני הפסקתי ממזמן להתנצל. ************ בזמן האחרון יש לי הרגשה שהחברים שחשבתי שהם חברים קרובים נעלמו לי. כל אחד ואחת  תפס.ה כיוון אחר, פינה אחרת, לא שומעים שלא לדבר על זה שלא מקשיבים וגם לא מדברים. כמו שאני עסוק אני מבין שגם הם עסוקים. רק ש....... התגעגעתי לדבר, לצחוק, להיפגש איתם. געגועיי למגע אנושי ו - וורבאלי .

הבוקר התקיים עוד צעד נוסף, בזכותו של המנהל שלי, לקבל את כל הסמכויות של סגן שלו. סופסוף אני יכול להתחבר מהבית למחשב של העבודה ולעזור לצוות שלי. מה גם שהייתי עד ראייה לכל התכתובת במייל שלו שהוא מציג אותי כסגן שלו. "ברוך אתה ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" סופסוף, אני מוכרז באופן פורמלי - אחרי 29 שנה ברוטו ו - 28 נטו - כסגן מנהל קבלה. "הודו לה' כי טוב". ************** מודה ומתוודה שאני מחכה ליום שבת הקרובה. זו תהיה השבת הרביעית שלי ואני הולך לנוח כמו שצריך. יום חופש.  יום מנוחה. אמא שלי כבר שכחה מה זה לאכול איתי ארוחת צהריים נורמלית ועוד בשבת. צ'וצ'ו כבר לא מזהה אותי, לצערי הרב. "הודו לה' כי טוב"

אני כותב בבלוג שלי שזה בעצם היומן האישי שלי כבר שנים. לא מתכוון יותר לשלוח לאף אחד ולאף אחת את הפרסומים שלי בבלוג מתוך הבנה אחת ברורה: לא קוראים!! גם ככה טוענים שהפרקים שלי ארוכים, לא מאמינים לי שאני כותב. לא מתכוון להתנצל!!! לא מתכוון להצטדק!!! תרצו לקרוא תעדכנו במה שאני כותב, אם אני כותב. בעצם.......למה אני מצטדק עכשו??? לא מעניין אותי כבר רשימת קוראים. לא מעניין מי קורא ומי לא. אני כותב ביומן שלי וזהו. ************ נהרות של כעס, זעם וברכות כאלו ואחרות שפכו אתמול ראשי המפלגות החרדיות, דרעי, גפני וליצמן מש"ס ומיהדות התורה, על ראשו של נפתלי בנט, בפרט, חברי ימינה בכלל וכל שאר השותפים לממשלת לפיד – בנט. מילים חריפות שגם בעידן המאוד לא מנומס של יימנו נשמעו בוטות משהו. זר לו היה נוחת באותו אירוע היה משוכנע כי חורבן המדינה היהודית אכן בפתח. האם אלו ייסורי הפרידה מהשלטון? איתות שאין על מה לדבר אף פעם בנוגע לכניסה לממשלה? או שאכן עשו דרעי, גפני וליצמן את מה שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהם? והאם זה עזר להם? או שההגזמה כאן הזיקה למטרה? אם לא תהיה הפתעה או הפתעות של הרגע האחרון וכאלו תמי

ימים אחרונים היו ימים מלאים במתח ובזיכרונות מלפני שנתיים ו - 3/4. שוב ביופסיה. שוב המתח להמתנת קבלת תוצאות התשובות. שוב חשד לסרטן. שוב להתחיל לחשוב חיובי ולשדר אנרגיות חיוביות. הפעם.......... אצל אמא שלי. עוד חשבתי והתרגשתי לתומי שהנה אני נמצא בשנה השלישית והאחרונה למעקב שלי כנגד מחלת סרטן הערמונית אצלי. והנה..... עליי לעבור שוב את אותם ימים נוראים מבחינתי. אוגוסט השנה יימלאו 9 שנים לפטירתו בטרם עת של אבי ואני עדיין לא מוכן לאבד את אמא, נפשית וגופנית. עדיין הכל טרי אצלי. עדיין אין לי את הכוחות הנפשיים והגופניים לאבד גם אותה. רוצה להתבסס במקום העבודה החדש שלי. רוצה שהיא תראה אותי מצליח בתפקיד החדש שלי, מה שרציתי אותו כל כך הרבה זמן. רוצה שהיא תספיק להיות איתי במסיבת פתיחה, לכשתהיה, ושתראה את האהבה, את ההערכה ואת הכבוד שרוחשים לי. מרגיש שעדיין לא תקנתי את מה שאני צריך לתקן את הטעויות, את הכעסים בכיבוד הורים, שזו המצווה הכי חשובה בתנ"ך יותר מכל המצוות. לא עכשו, אמא אהובה שלי!!!!! עוד לא !!!!! הקדוש ברוך הוא, בבקשה, אני מתחנן בפנייך לא עכשו. תן לי לתקן את הטעויות שלי כלפיי אמי היקרה ע

עוד לילה שבו קשה להירדם, עוד לילה שבו המחשבות עולות ולא נותנות לך מנוחה, עוד לילה שבו כל הזכרונות צפים, עוד לילה שבו הכל כואב ואתה כל כך רוצה שזה יפסיק ולא יודע איך, אתה רוצה להיות שמח ומעמיד פנים אבל בפנים......בפנים הכל כואב אתה רק רוצה להיות מאושר ולהפסיק לסבול, האם זה יקרה? אתה חייב חייב להאמין, אסור לך, אסור לך לאבד את התקווה לא משנה מה יקרה תמיד תעמוד על שתי הרגליים כמו גדול ותוכיח לעצמך שאתה מסוגל וששום דבר לא ישבור אותך. נכון...... הגיע הזמן שגם אתה תהיה מאושר וזה יבוא, זה יבוא אל תרדוף אחרי זה, אל תחפש להיות מושלם, תאמין!!!! ותאמר לעצמך שאתה שווה ושהכל יהיה בסדר, רק תאמין ותראה שהכל אפשרי, אל תפסיק לחלום!! *************** לחבר הבא שלי, מי שלא תהיה, איפה שלא תמצא...... הפוסט הזה מוקדש רק לך! אני יודע שאני גבר, כותב הרבה על אהבה. אך הניסיון חיים שלי בא מזה שחוויתי, נפגעתי, התאכזבתי והתחזקתי. לא יצאתי עם הרבה בנים, והתחלתי עם הרבה, אך רק כך למדתי מה אני מחפש. כן, אני גבר אבל אני מחפש מעבר לפנים יפות. אני מחפש בן זוג שאוכל לנהל איתו שיחה שלמה, על החיים, שאיפות, חלומות, שריטות ואפ

התחלה עשויה לעורר תקווה והיא עלולה להיות מוקד למתח. היא מסמנת את מה שיבוא, אך מלמדת גם על מה שהגיע לקיצו. התחלה היא ערך טעון ומלא ניגודים ויופי.  חזרתי לענף המלונאות בתחילת השבוע. הפעם לתפקיד של סגן וממלא מקום של מנהל קבלה במלון בוטיק ברמת גן, שאמור להיפתח בקרוב. יש כל כך הרבה דברים שצריכים לארגן, לסדר, לקשר. תכלס.............. ידעתי לקראת מה אני נכנס. גם לא מפחד מהעבודה. המנהל שלי ואני משלימים אחד את השני. גם ככה אני וורקהוליק. גם ככה אנחנו מתנהלים תוך כדי תנועה. לא תיארתי לעצמי כמה התגעגעתי לתחום הזה, לפחות ממה שנשאר ממנו. אני רק מקווה לזמנים טובים יותר. אני אופטימי מאוד. *********** 1.  "זו גישתנו בתחילתה של משימה קשה, יותר מכל דבר אחר, שתשפיע על תוצאה מוצלחת". וויליאם ג'יימס, פילוסוף ופסיכולוג 2.  "לאהוב את עצמך היא תחילתו של רומן לכל החיים". אוסקר וויילד, סופר ומחזאי 3.   "לא  מהמוות צריך לפחד האדם, אלא עליו לפחד שאף פעם לא יתחיל לחיות". מרקוס אורליוס, קיסר רומא ופילוסוף סטואי 4. "רבים  העולמות כרבות סוגי הימים, וכשם שאופאל משנה גווניה [...]

יושב מול המחשב ומתלבט מה לכתוב...... כותב ....... מוחק...... הראש מלא במחשבות............ על המצב הביטחוני, מצד אחד, ועל ההשלכות על חיי היום יום מצד שני. עברו 6 ימים מאז שכתבתי בבלוג האישי שלי. 6 ימי עבודה: איך לארגן את הקבלה, לחפש עובדים ועובדות לקבלה, לשתף פעולה עם מנהל הקבלה ועם המנכ"לית, עוד ועוד. אני לא מתלונן בכלל, נהפוכו: נהנה מאוד מהאתגר הגדול הזה בפתיחת מלון. משתדל להיות ממוקד במטרה, מרגע שעולה לאוטובוס בבוקר לעבודה ועד מתי שאני עולה לרכבת חזרה הביתה. הבנתי שאסור לי להביא את העבודה לבית, פשוט אסור לי.  נהנה מכל רגע שאני בעבודה שכל כך מכיר ואוהב..... פשוט לא להאמין שהתגעגעתי לעבודה המלונאית....... ועוד לסביבה המלונאית שאני כל כך מכיר ואוהב. ***************** עדיין יש לי מחסום כתיבה על הבוקר. לא רוצה לכתוב רק על העבודה. לא רוצה לכתוב על המצב הפוליטי -ביטחוני. פעם הייתי פורה בכתיבה שלי וכותב כל יום פרק בבלוג שלי  והיום............. יוצא לכתוב פרק פעם ב...........  וגם אז אני יושב כותב ומוחק, מתחבט עם עצמי על מה לכתוב ולמה לי לכתוב ושואל את עצמי אם לא כתבתי כבר על הנושא כזה א

הייתי שם כשרצית חבר, ידיד, כתף לבכות עליו, לקבל חיבוק. אז...... הייתי. עכשו אתה לא צריך אותי..... סבבה. אני ממשיך מכאן. בלעדייך. מי שלא רוצה את חברתי, את ידידותי, את הצעותיי, לא צריך. תתמודד לבד. בלעדיי. אני ממשיך הלאה. מכאן. ************ אל תגיד לי שאני כותב שטויות  בבלוג שלי כי זה הבלוג שלי ורק שלי!!!! אני מנהל את הבלוג שלי, אני כותב בו, הבלוג שלי # היומן הדיגיטלי שלי כמו אלף ואחד דברים שהם שלך כמו שאני לא אומר עליהם שהם שטויות. לא ציפיתי וגם לא מצפה שתבין את כל הדברים שאני כותב. אני ממשיך מכאן הלאה. ************* בחיי את שלי כבר עשיתי. עברתי מה שעברתי. עשיתי כבר חתיכת קילומטראג' (בסך הכל בן 52) לא מאחל לאף אחד את הסיוט הנוראי הזה היום אני מסתכל קדימה שואף לטוב ביותר שואף להיות מצויין אז, נכון אולי...... לא אהיה מוקף בחבורת "חברים" מעדיף להיות מוקף בקומץ חברי אמת שהם יהיו שם בשבילי כמו שאני בשבילם. ************* חלק מהימים היפים שבחיי עוד לא קרו אני ממשיך הלאה באופטימיות.